מעשי השם חלק ב שפז

האמור איננו איד שיעלה מן הארץ אבל נברא בששת ימי בראשית, והוא שנאמר עליו חשך על פני תהום, וכתב עוד שהוא הענן שנאמר ביחזקאל ענן גדול. ובאמת לפי דרכו זה היה צריך ג"כ שימצא החיות מתי נבראו בששת ימי בראשית, וכן האופנים ושאר הדברים כלם שנאמרו במראה של יחזקאל אבל לדעתי שענן והאיד העולה מן הארץ הכל דבר אחד, אבל ברצון הש"י לא יהיה כלה האיד כפי הטבע כמו שנאמר כלה ענן וילך, אבל יהיה עמוד עומד קיים שהיה הולך לפני ישראל, וכן היה מכסה המשכן וכן על ההר ובאמת יהיה יותר פלא שנאמר שהאיד הכלה לא יכלה אבל ברצונו יעמוד קיים ממה שנאמר שהוא ענן נברא

פרשת שמיני

פרק טז

סיפור מעשה מיתת נדב ואביהוא, עם היות שבפ"י אמרנו דרך הפשט שיעדנו, שהשגתם שנאמר עליהם ועל הזקנים ויראו את אלהי ישראל, היתה השגה שלימה בלתי מכשול כלל מהטעמים שבארנו שם, אף גם זאת יאות לנו ליישב דבריהם שהרי הכתוב אומר כאן שחטאם אשר מתו היה להקריבם אש זרה, ורז"ל גם כן אמרו שלא מתו רק שהיו שתויי יין, ור"א אמר על שהורו הלכה בפני רבן, אבל יתכן לומר כפי דבריהם ז"ל בלתי שנסתור דברינו, והוא שהמיתה נתחייבו מאז כמו שארז"ל וכמו שנאמר כל הנוגע בהר וגו', אמנם כי כן היות המיתה ההיא בשריפה היה לסיבת האש זרה, ועל היות מיתתם בפרסום כמו שנאמר וימותו לפני ה' על זה נחלקו ר' אליעזר ור' שמעון, שר"א אמר שהורו הלכה בפני רבן שכיון שהחניפו לפני רבן ברבים לכן מתו בפרסום, ור"ש אמר שהיו שתויי יין שגם זה היה חוצפא, ולכך נאמר וימותו לפני ה', שכבר נאמר ותצא אש מלפני ה'. ואמר פעמים ותצא אש, לומר שהאש שיצאה לאכול את העולה לא אכלה אותם רק אש אחרת יצאה ותאכל אותם שאין מלאך א' עושה שתי שליחיות, וכבר ידוע מה שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט

פרשת אמור

פרק יז

במעשה המקלל יש בו ספקות שנתעורר בהם

ספק א' שהתחיל בספור המעשה ואמר שהניחוהו במשמר ואמר לו הקב"ה המשפט אשר יעשה לאיש ההוא, ואח"כ טרם שישלים לספר שישראל קיימו את הדין באיש ההוא, נכנס בדינים אחרים, ראשון ברציחה שנאמר ואיש כי יכה, ואח"כ הריגת נפש בהמה ואח"כ נתינת מום באיש, ואח"כ בעושה חבורה בבהמה, וחזר למכה אדם יומת ורז"ל דרשוהו במכה אביו, ואחר כך השלים הספור, לענין הדין שנעשה למקלל, וראוי ודאי השתדלות לנתינת טעם בזה

ספק ב' בשגם מכה אדם דרשו ז"ל על אביו, עוד צריך גם כן התעוררות למה לא נאמר בהדיא מכה אביו: ספק ג' אומרו פה ששמו אותו במשמר לפרוש להם, ובמקושש לא נאמר כן רק כי לא פרש. אבל יתכן לומר בישובם שלהיות שענין המקלל הזה מחמת כעס בא לו לקלל כמו שנאמר וינצו במחנה, כי לענין סיפור המקלל וגם משפטו אשר נעשה לו לא היה צריך להודיע הסיבה שקלל מכעסו בשביל הריב ומצה שהיה לו עם איש הישראלי, אבל רצה ה' להזכיר לישראל ולהזהירם על מדת הכעס, שבעת הכעס צריך האדם שישקול מעשיו בפלס שהכעס לא יסלק את הדעת, ולכן אמר המשפטים אשר הם נמשכים מגרמת הכעס ומסבתו, וכאשר התחיל לומר באדם ובבהמה הכאת נפש לומר גנות מדת הכעס, שאם היום יהרוג בהמה וישלמנה למחר נמשך כעסו שיהרוג אדם ויומת. ולפעמים יחשוב להכות אדם הכאה בעלמא ויכה עינו או שינו. ועוד אמר אזהרה גדולה על הכעס, שאחר שאמר שלפעמים שאדם רוצה לעשות דבר בכעסו ונמשך כעסו ועושה דבר אחר, עוד ימשך מן הכעס רע מזה שפעולה אחת ממש יעשה הכעס שלפעמים יש לה תשלומין ולפעמים יתחייב מיתה באותה הפעולה עצמה, ומה היא עשיית חבורה כי זה הסיתו יצרו להכות חבורה לבד, ויש חבורה שהיא בתשלומין ויש חבורה שהיא במות, ולכן לא הזכיר מכה אביו רק מכה אדם, כלומר שפעולה אחת בעצמה לפעמים בתשלומין ולפעמים במיתה, וכל זה להזכיר גודל הגנות במדת הכעס שאין לה גבול, ואחר שהזכיר על פעולות הכעס והפעולות הרעות הנמשכות ממנו, השלים לומר שעשו ישראל משפט המקלל ואמנם מה שלא נאמר במקושש לפרוש להם על פי ה' רק כי לא פרש, הוא הטעם שכאשר פורש על פי ה' משפט המקלל, היה נראה שהמקושש יהיה בכלל מקלל, שמאחר שאינו שומר השבת המורה על שהש"י חידש את העולם והוא מכחיש חדושו הרי הוא מקלל, ולכך אמר שעם היות שנראים שוים המקושש כמקלל במשפט אחד, כיון שלא פורש בהדיא לא עשו לו את דינו עד שפורש, ולפי האמת כן היה שגם זה בכלל מקלל הוא אחר שהוא מכחש חדושו של עולם ועל כן היה דינם אחד, וכבר אמרנו בהקדמת חבורנו זה שהרבה מעשים נעשה וסופרו בתורה כדי להודיענו נמשל נסתר אשר היה הענין כן, ובאלו שני המעשיות שסופרו אמנם היו כדי להראות שמחלל השבת דינו כמקלל, ונאמר לא פורש ר"ל אעפ"י שבמקלל פורש גם כאן הוצרך לפרוש, כאילו אמר כי לא פורש הדין במקושש במה שפורש במקלל, לפי שיתכן להיותו חמור מזה עם היות