מעשי השם חלק ב שעח

ספק י"ז אומרו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שרש"י פי' ואשר אמרת הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאיני חפץ בה. ובאמת שזה פלא וכי בעבור שהוא אינו חפץ בה בעבור זה אינה הודעה, וכן טען עליו הרמב"ן ז"ל ואמר שאין זה נכון בלשון הכתוב, והראב"ע פי' ז"ל לא הודעתנו מי הוא המלאך אם הוא המלאך הראשון ששמך בקרבו, וגם לפירושו סקל לעומתו הרמב"ן ז"ל והוא בעצמו נכנס בתפוחי זהב במשכיות סתרי התורה, אמנם אנחנו על פי דרכנו אשר יעדנו לקרב הפשט נראה ליישב הדברים באופן אחר: ספק י"ח באומרו פני ילכו והנחותי לך ומשה השיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כי זה יפלא מאד שהקב"ה אמר לו פני ילכו והוא יסתפק ח"ו בקיום דבורו ויאמר אם אין פניך הולכים, וכבר פירש"י ז"ל ויאמר פני ילכו כתרגומו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך, כמו ופניך הולכים בקרב ויאמר אליו בזו אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה, ועל פירושו זה כתב הרמב"ן ז"ל חלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו ואמר לו פני ילכו

ספק י"ט איך יתכן שאדון הנביאים השלם שבכל בריותיו של הקב"ה ישאל דבר שאינו בחקו, באומרו הרחני נא את כבודך עד שאמר לו הש"י לא תוכל לראות פני, שכנראה שראיית פנים היתה שאלתו: ספק כ' במה שנאמר פנים ואחור הקרוב אל הפשט: ספק כ"א שקודם אמר בלכתך עמנו ואח"כ ילך נא ה' בקרבנו ולא אמר עמנו. ולפי שהספקות הללו קצתם יתישבו עם קצתם בס"ד לפי זה הקדמנום כלם ולא התרנו כל ספק בפני עצמו

פרק יב

טרם בואנו בהיתר הספקות אשר נתעוררנו בהם בפרשת העגל, נקדים בענין המעשה ונאמר כי אחרי היות האומה ישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב השלשלת הקדושה ההיא, ושנים עשר שבטים שכלם היו מחזיקים בכל עוז בקבלתם איש מפי איש עד אברהם, והיו אדוקים בקבלתם לא יזיזום כל הרוחות שבעולם, והנה אמנם היתה קבלתם מאברהם שעתידים להיותם משועבדים ת' שנה, הנה עם ראותם כל הנסים והנפלאות שעשה להם משה, לעולם היו קצתם מסתפקים ועומדים כך במבוכה קשה להאמין שהאל ית' אלהי אברהם שאמר לאברהם שעתידים להשתעבד ת' שנה ושלא תתקיים גזרתו. ולזה בתחלת הענין כשבא אליהם משה נאמר ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, אבל לא נאמר שהאמינו שיצאו לחרות אבל האמינו שראה את ענים וששולח שליחות זה להקל מעליהם, ולכך כאשר ראו שפרעה הכביד עליהם לבלתי תת תבן, אמרו מה שאמרו שנתנו חרב בידם כי חזרו לאמונתם ראשונה, וכן בים כאשר ראו מצרים נוסע אחריהם חזרו לאמונת קבלתם, ואמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו, שחשבו שלא עשה כל זה בשליחות ה', וכן במדבר אמרו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, כלומר אתם הוצאתם לא בשלחות ה' ולכך השיב להם משה שם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שכנראה בהדיא שעדיין היו מתחזקים בקבלתם ראשונה שלא הגיע זמן הגאולה ושהש"י לא הוציאם וכן ברפידים אמרו תנו לנו מים ונשתה, כלומר אתם הוצאתם אותנו מדעתכם אם כן אתם חייבים לתת לנו מים, ולכך לא היו רוצים להתפלל להש"י כי עדיין היו במחשבתם שהוא לא הוציאם, וזהו מה שאמרו היש ה' בקרבנו, כלומר האם היה זה ר"ל יצ"מ ברשותו ית', וכל זה בהיותם מחזיקים ואדוקים בכל לבם בקבלה שקבלו מאבותיהם, וכן עתה כאשר ראו כי בושש משה לבא חזרו לאמונת קבלתם שלא היו כל אלה מאתו ית', ולהיות שבלכתו אמר להביא להם הלוחות ושיושמו בארון של זהב ושהארון ילך לפניהם לתור להם מנוחה, כמו שנאמר ביהושע כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם וגו', למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה, הרי מבואר שהארון היה הולך לפניהם לנחותם הדרך, אם כן זהו שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים לא חס ושלום לענין אלהות, אבל לנחתם הדרך היו קוראים את הלוחות עם הארון אלהים, כי הדגל אשר ילך לפני עם אחד לעולם מציירים בו אמונתם, שכל העם הולכים ונמשכים אחרי אמונתם, וכן אמר להם משה להביא שני לוחות אבנים שילכו לפניהם במקום דגל כולל, כי לכל שבט כבר היה לו דגל פרטי, וזו היתה שאלתם בלשון רבים אחרי שהיו מצפים שני לוחות והיותם אומרים כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו, רצו לומר שזה משה האיש שאמר להביא לנו אלהים שילכו לפנינו לא בא, ובזה הותר ספק א' וב', והנה אהרן כאשר ראה בקשתם ומהירותם אליה שהיו רוצים הארון של זהב שילך לפניהם לנחותם הדרך, עלה בלבו שיתנו לו זהב לעשות הארון, וכדי להוציא מביניהם כחות הטומאה והטלסמאות שהיו להם בנזמי האזן לא בשאר תכשיטיהם, לכך בחר לקחת מידם הזהב ההוא, והעד על שכל כחות הטומאה ר"ל הטלסמאות והורדת כחות הכוכבים היו בנזמי האוזן לא בזולתם, מה שראינו שנאמר ביעקב שאמר לבני ביתו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ונאמר שם ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם, כי אם היה לבד מן השלל שלקחו משכם כמו שפירשו כבר היה מספיק שיאמר שנתנו כל אלהי הנכר, אבל אומרו אח"כ ואת הנזמים אשר באזניהם ר"ל הנזמים שבאזניהם שהביאו מבית לבן והם היו טלסמאות, ואפשר