מעשי השם חלק ב שסט

מי שהשמיענו קולו מן השמים וזה אומרו מן השמים דברתי עמכם, שגם אתם כאשר תדברו עמי בתפלתכם תכוונו לבכם לשמים ומטעם זה נשתמשו ז"ל בלשון הזה שאמרו כל מעשיך יהיו לשם שמים ורבים כאלה. ואחר שבארנו שכל ענין בכתובים הללו הוא להזהירנו שלא נעשה לנו דבר קבוע דמיון להר להשתחוות או להתפלל, הטיב מאד לומר כי בכל המקום אשר אזכיר וגו' כי זה נתינת טעם מבואר מסכים אל מה שאמרנו, שהוא מודיעם שהוא מקומו של עולם, ואין לחשוב היות כבודו קבוע בהר סיני לבד לא במקום אחר כי בכל מקום אשר יוזכר שמו שם הוא

וכמה יאות לפי דרכנו זה מה שנא' פ' ואתחנן מן השמים השמיעך קולו ליסרך ועל הארץ הראך אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש, והשלים הביאור ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, שכוונת הכתוב הזה מבואר מאד היותה על הדרך אשר אמרנו, שהשמיע הקול מן השמים והדברים מתוך האש, כדי שלא יבקשו לקבוע להם שום דבר או מקום גשמי כיון שהוא בשמים ובארץ הרי מלא כל הארץ כבודו. ובזה יתכן היות התפלה בארץ והלב אל השמים, ונתישבו בזה כל הכתובים והקשרם בענין המזבח על נכון כי התפלה היא במקום עבודת הקרבנות, והותרו כל הספקות שנתעוררנו בהם. ואל יפלא בעיניך אמרי שקורא אלהי כסף לדבר העשוי להיכרא, כי גם לפרש"י ז"ל קורא כן את הכרובים עם היות שאינם נעשים לכוונת אלהות ח"ו, ומה שנעשה להיכרא אסרה תורה לפי שסוף ההמון לחשוב בו אלהות כמו שיתבאר בענין העגל בס"ד ולכן קורא אותם אלהים: ועוד יתכן טעם לזה שכלי שמשתמש בטומאה לא ישתמש בטהרה, והעושים הפסילים מן האבנים כלם בברזל עושים לכן צוה ואמר אפילו על הכלים שעושים בהם הפסילים כי חרבך הנפת עליה ותחללה, שב אל האבן כי מאחר שעשיית הפסילים הוא ע"י הברזל א"כ תכף שיניף עליה ברזל חילל האבן ההיא, כי הרואה חושב היות כוונתו לעשות פסל וכבר נעשית מזולזלת ומחללת בזה, על דרך מה שנאמר את אביה היא מחללת שפירושו מזלזלת. ולכך על ידי השמיר שאינו לעשות פסילים רק לחתוך האבנים ולעשות גזית שהם נסדקים מפני התולעת כפי מה שפירשו ז"ל במלת השמיר הותר לעשות כן, שלפי פירוש מהרי"א שכתב שהכוונה באזהרת הגזית כדי להרחיק היפוי א"כ גם עם השמיר היה אסור. וכבר נחלקו המפרשים שי"א [שהשמיר] הוא מין קוץ חזק כמו שנאמר שמיר ושית, וי"א שהוא אבן חזק. ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי"ן, שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ"י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד, ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי"ל וכן בלשון אשכנז שמורל"ק מלשון שמיר. והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית, והעד מה שנא' כשמיר חזק מצור נתתי מצחך, ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור. ואם היה תולעת ממש כמאמרם ז"ל הנה יתחייב לומר שגם זה האבן שקורין שמירל"ק חותכים בו האבנים טובות, ע"כ קוראין אותו שמירי"ל שעושה פעולת השמיר, דהיינו התולעת, כי כמו כן יקראו לגבור ארי ולקל ברגליו צבי על שם הפעולה

פרשת משפטים

פרק ט

בתחלת פרשת משפטים נתנו רז"ל טעם אל רציעת העבד מן האזן ואמרו אזן ששמעה בסיני וכו', ועל מה שהיתה הרציעה אצל המזוזה ארז"ל הדלת והמזוזה שהיו עדים וכו' אבל יתכן לתת טעם אחר נכון אל שני הענינים יחד. והוא שהיתה הרציעה באזן סמוך לדלת מפני היות שם המזוזה שיש בה פרשת שמע והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, והנה זה בהיותו בוחר להיות עבד הוא מיקל מעליו עול המצות, לכך היתה הרציעה באזן שאינה שומעת אצל המזוזה המזהרת על השמיעה, ועם היות שאין המיועד בחבורנו זה רק המעשיות, הנה כדי להמשיך סדור הפרשיות לפעמים לא סרתי מלומר איזה ענין, ובזה נמשכתי הרבה פעמים לבאר מזמור א' או ענין א' שהוכרחתי להזכיר קצת ממנו והיה הדרך הזה אצלנו לקוח מדברי רבותינו חכמי הש"ס שמימיהם אנו שותי' כאשר אמרתי בהקדמתנו שכן אמרו כיון דאתא לידן נימא ביה מלתא: וכדומה לזה בענין הצרעה שבא ספורה בפרשת הזאת אינו סיפור מעשה רק יעוד מה שישלח הצרעה לעזרתם, אף גם זאת לגודל הספקות והמבוכות אשר מצאתי בו אומר לך דעתי בזה, יהיה פרק זה נפרד, והקדמתי פרק זה אל מה שנאמר הנה אנכי שולח מלאך, מפני קשר ענין אומרו הנה אנכי שולח מלאך וגו' עם מה שנאמר ואל משה אמר עלה. והנה פרש"י ז"ל הצרעה מין שרץ העוף והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בם ארס והם מתים, והרמב"ן כתב כי זאת היתה מכה באויר כמו הארבה, ובענין צרעה זאת כפי פירושם יש להתעורר כמה ספקות

ספק א' מה שפרש"י מין שרץ היה כו' ולא עברה את הירדן. וכן הרמב"ן ז"ל כתב כי תחשך הארץ מחמת הצרעה ולא יוכל לבא למלחמה, נראה שלא בחרו לומר בפשט הכתוב מה שארז"ל סוטה פרק אלו נאמרין שהיתה שרץ עוף ממיתה, והראב"ע מפני דוחקו פירוש צרעה שהוא לשון צרעת, ובאמת בכל המלחמות שעשה יהושע וגם מלחמת משה עם מלכי האמורי הם באו לקראת ישראל למלחמה ולא מנע אותם הצרעה ולא