מעשי השם חלק ב שנד

שבת, ומ"ש הכתוב עד אנה מאנתם שכלל משה עמהם, לדעתי היה לפי שאותם שהלכו ללקוט ולא מצאו מתוך דבריו טעו, שהאומר לא תמצאוהו בשדה כאלו אומר תבקשוהו, שהל"ל להם אל יצא איש ממקומו ולא שיאמר לא תמצאוהו, כי הם כבר ידעו שאין לבשל בשבת כמו שצוה להם והכינו את אשר יביאו, ולכן חשבו ישראל שניתן להם ע"ש לחם יומים כדי לבשל בע"ש לשבת, וז"ש להם משה על כן הוא נותן לכם לחם יומים, שלא הל"ל רק על כן נתן לכם לחם יומים כיון שהיה מוכיחם על שעבר ולא היה צריך לומר ביום הששי שכבר ידעו שביום ששי נתן להם לחם יומים. אבל במה שאמרנו יתיישב מאד שישראל חשבו שנתינת לחם משנה בע"ש יומים היה מפני הבישול כי לא היו יודעים ענין איסור התחומים, ואפילו למ"ד מאיסור תחומין נמי איפקוד פ"ק דערובין, יתכן שבענין המן שהוא למאכל חשבו היותו מותר כמו שמשברין מגופת החבית, ומשה אמר להם אם היה כאשר אתם חושבים שאין איסור ביציאה ללקוט בשבת לא היה נותן כל ע"ש לחם יומים, שהרי כשיום ששי ראשון היה נותן להם לחם יומים היה מספיק ואחר כך בכל יום עמר אחד לבד, שכיון שמאכל המחרת יורד ביום שלפניו לא היה צריך יותר כלל שביום ז' ילקטו ליום א' וביום א' ליום שני וכן לעולם אם לא היתה איסור היציאה ללקוט, אבל לפי שהיציאה אסורה לכך הוכרח הדבר לתת בכל יום ששי לחם משנה,. וז"ש להם משה על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, כאילו אמר על כן הוכרח הדבר לתת לכם בכל יום ששי לחם יומים, לפי שהיציאה אסורה בשבת לא בשביל הבישול כאשר חשבתם, שאם בשביל הבישול היה מספיק שהיה נותן לכם פעם אחד לחם יומים ביום ששי ראשון, ולכך לא אמר על כן נתן רק על כן הוא נותן ר"ל בכל יום ששי

ועל מה שנאמר שאכלו המן ארבעים שנה טען רש"י ע"פ אגדה שחסרים שלשים יום שבט"ו באייר ירד להם המן תחלה ובט"ו בניסן שבת שנא' וישבות המן ממחרת, והשיב רש"י שבעוגות שהוציאו היה בהם טעם מן עד כאן. וזהו מדרשם כן ולפי הפשט נקראים מ' שנים אפילו בפחות מעט, כבר נאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה ועשה החשבון שהיה בעקדה בן ל"ז וי"א בניסן נולדו האבות והעקדה היתה בתשרי

ויותר קרוב לפשט אם נרצה לומר שחשבון מ' שנה שאכלו המן מדוקדק, שמה שנאמר וישבות המן ר"ל שלא ירד עוד אבל היו אוכלים קצתם ממה שהותירו, שביום אחרון שלא ירד עוד הותר להם להוסיף על העמר, וכמו שפירש"י ז"ל גם כן שפסק בז' באדר והספיק עד ט"ו בניסן הוא הדין שנוכל לומר שאכלו ממנו גם כן עד ט"ו אייר להיות מ' שנים שלמים והיה מן באמת לא עוגות טעם מן: ועל מה שנאמר והעמר עשירית האיפה הוא, יתכן לומר שרצה הכתוב לתת טעם למה הונח עמר מן המן ולא מדה אחרת, שכיון שמדת העמר נעשית לשם מצוה שזה ידוע שכשיש מדה אחת עושים חציה ורביעית ושמינית אבל אין עושים תשיעית או עשירית, אבל העומר נעשה שהוא עשירית כדי למדוד המעשר, וכיון דאיהי למעבד מצוה לתעביד בה מצוה אחריתי

פרק ג

ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. פי' רש"י ז"ל על פי מדרשם ז"ל מה ת"ל אשר הכית בו את היאר אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורענות וכו'. הנה עם מדרשם זה יתבארו קצת ספקות אשר בענין מי מריבה אלה

ספק א' שבפ' חקת נאמר ודברתם אל הסלע וכאן נאמר שיכה הצור ולמה מנע ההכאה שם וכאן צוה עליה: ספק ב' והוא מופלא שהרי המן ירד להם במדבר סין והכאת הצור היה אחר שנסעו ממדבר סין לרפידים, ודוד אמר מזמור ע"ח וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר, הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, שנראה שהכאת הצור היה קודם למן ולשלו

עוד מבואר שיאות להתעורר שהל"ל הן נתן מים, ומאי טעם אומרו הן הכה צור

ועוד שהוא לא הכה את הצור אבל צוה למשה להכות וכאן לא היה ענין המזמור שהיו מנסים את משה רק הש"י בעצמו כמו שנאמר וידברו באלהים: ועוד יפלא שבמזמור ק"ה נאמר פתח צור ויזובו מים, ולא אמר הכה כמו שאמר כאן: גם יש לשאול שכאן שאמר שנתן להם בשר בערב ולחם בבקר, ושם בקברות התאוה שאלו בשר כאילו לא ניתן להם בשר

אבל היה הענין לדעתי שהם לא האמינו שהשלו המחוסר צידה היה מאתו ית' רק מקרה, וגם המן, והם כאשר ראו אותו המאכל ששלח להם ה' אמרו שהוא מן בחשבם גם זה לטבע, כי יש דבר שנקרא מן ויורד מן השמים, וזה אומרו ויקראו את שמו מן כי לא ידעו מה הוא, וכאשר ראו שמשה הכה במטה אמרו כמו שארז"ל שהמטה מוכן לפורענות, ושהש"י המוליכם אין כל יכלתו רק להיות מריע, ולכן אמרו אפילו הטובה של המים לא היתה רק ע"י פורענות והכאה בסלע, וכן אמרו על הש"י הן הכה צור עם היות משה המכה, ולא אמר הן צוה להכות צור, כאילו כוונתם לומר שהוא המריע, באופן שעדיין היו מנסים את ה' אם יש בידו להריע ולהיטיב ועדיין היו חושבים שהוא המריע לבד, ובהיותם מסופקים