מעשי השם חלק ב שנב

עוני רשע יראה וכעס, ר"ל שהרשע שעינו רעה בשל אחרים כועס כשרואה שזה נותן יותר מהערך שיש לו, וכן נאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו, ר"ל שיש מכאובים לרשע כשרואה שהבוטח בה' חסד יסובבנהו כמו כן אמר פה שהרשע כועס ומתאוה ואומר עליו זה יבזבז עד שישאר עני, לכן אמר הכתוב רשע יראה וכעס וגו' תאות רשעים תאבד, כי זה לא יעני ותאות הרשע תאבד: ונשוב לעניננו שזהו הנסיון שעשה הקב"ה לישראל שאם תהיה להם מדת ההסתפקות ודאי יעסקו בתורה, והוא אומרו למען אנסנו הילך בתורתי, והוא ג"כ שאמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שכבר יפלא מאמרם זה כי יהיה התנצלות רב לדורות הללו שאינם אוכלים רק בזיעת אפם וקשים מזונותינו כקריעת ים סוף אבל היה מאמרם ז"ל לדעתי לומר שלא ניתנה התורה אלא למי שיש לו מדת ההסתפקות, שאינו חושב על מה שיאכל מחר רק אומר ברוך ה' יום יום, כי החושב על מה שיאכל מחר יבקש להתעשר ולא תנוח דעתו ואמרו ז"ל כי לא ניתנה תורה אלא לאותם שאכלו המן ולא חששו להותיר בעד מחר ולא ניתנה לאותם שלא אכלו כל המן אבל הותירו בעד מחר, כמו שנאמר ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו ומענין שנאמר שקראו אותו מן לדעתי היה שם מין קטנית שהיה נקרא מן, וכן מצאתי בארץ פולי"ן מין קטנית שנקרא מן, אבל המן ההוא לא היה לו דמיון רק בהיותו עגול כזרע גד לבן. אבל ענין הטעם כבר היה ענין נסיי כצפיחית בדבש, ולכך נאמר ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כלומר כשראו אותו קודם שיטעמו אמרו מן הוא, אבל אחר שטעמו את טעמו ידעו שאינו אותו מין מהקטנית שנקרא מן, ועם כל זה להיותו דומה בחוש הראות קראוהו מן, וזהו שנאמר ויקראו בית ישראל את שמו מן כאילו נאמר אפילו שאינו מן קראוהו כן והספקות הצריכים התעוררות בפרשת המן אשר נתעוררו בהם המפרשים אשר מפניהם איש לדרכו פניהם

ספק א' שכאן פ' בשלח נאמר וטעמו כצפיחית בדבש ובפ' בהעלותך נאמר וטעמו כטעם לשד השמן, ועוד שכאן נאמר היתה שכבת הטל וכן ותעל שכבת הטל, ובפרשת בהעלותך נאמר וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו וכבר דרשו ז"ל שהיה כמונח בקופסא, אבל לפי הפשט יפלא שאם היה מונח בקופסא הל"ל יחד במקום אחד ותעל שכבת הטל וברדת הטל וגו' ירד המן עליו: אבל יתכן לפי הפשט שכאן ששאלו לחם היה טעמו כצפיחית בדבש שהוא הלחם המשובח, ושם ששאלו בשר היה טעמו כלשד השמן שהשומן הוא המשובח שבבשר, וכאן שהיה במקום לחם לא היה בו לחות לכן לא היה צריך אל הטל תחתיו, אבל שם שהיה כלשד השמן הנה השמנינות יקבל הטנופת מן העפר לכן נהפך והיה הטל תחתיו והמן עליו. ובענין אומרו שם בלתי אל המן עינינו נתבאר היות טעם משתנה כפי הרצון כמו שדרשו ז"ל שזה אומרם כבר יש לנו במן מינים משתנים בחוש הטעם, אבל בחוש הראות אינו משתנה כי הכל מן הוא, וזה אומרם בלתי אל המן עינינו

אבל בענין אומרו וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. נתעוררו המפרשים ופרש"י ז"ל יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם מדדו בעמר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עמר לגלגולת לאשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעמר לגלגולת, וזהו נס גדול עכ"ל. ולפירושו זה יש לשאול ראשונה שהתורה מכרזת בלשון אזהרה וצווי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו וגו', ולא ימלט או שזה צווי ואזהרה שלא יוסיפו ללקוט, או הוא סיפור נס מה שיהיה שכל אחד ילקוט מה שצריך לאהלו, ואם הוא סיפור נס הרי הכפיל הסיפור שכבר נאמר המרבה לא העדיף כפרש"י. ועוד יפלא שהרי אומר בהדיא ולקטו דבר יום ביומו שהלקיטה תהיה דבר יום ביומו כל אחד, ורש"י כתב שגם שירבה בלקיטה לא יעדיף, ואם אתה אומר שהוא צווי ואזהרה שלא ילקטו יותר על צרכם מה צורך לאזהרה זו והלא גם אם היה מרבה לא היה מוצא רק עמר לגלגולת לאשר באהלו ועוד שמפירושו של רש"י ז"ל נראה שעברו על האזהרה, שהאזהרה היתה שלא תהא הלקיטה רק דבר יום ביומו והנה הוסיפו וחסרו בלקיטה. ועוד שהדבר ברור שזו היתה אזהרה שהרי בהדיא נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו ועוד יש לטעון לפרש"י היאך נתפרסם הנס כיון שבעת הלקיטה לא מדדו בעמר: גם יפלא במה שפרש"י ז"ל לענין לקטו לחם משנה וז"ל, כשמדדו את לקיטתן באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד ויגידו למשה שאלוהו מה היום מימים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל, עכ"ל רש"י

ותחלה יפלא על מה שפירש ז"ל במה שנא' הוא אשר דבר ה' שנצטויתי וכו', שאדרבה כשהאדם אומר לחבירו הוא אשר דבר ה', כנראה שכבר אמר אותו הדבר לחבירו דאל"כ לא יאות לומר הוא אשר דבר במה שלא קדמה ידיעה לשואל מזה דבר. ורש"י בעצמו במה שנאמר הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כתב והיכן דבר וכו' ונקדש בכבודי: ועוד יפלא שהלא אמרו ז"ל שבמרה ניתן השבת וכאן היו באילם כמו שפרש"י ז"ל בעצמו במה שנאמר שם שם לו חק ואין לו לומר שבמרה נצטוה משה על השבת ולא נאמר לישראל