מעשי השם חלק ב שמד

במאמרם ז"ל על סעודה גופנית כי בזויה היא אפי' בערכנו היום הזה, כ"ש שלא תחשב לנו לבשורה אחרי ההבטחה הנפלאה שהבטיחנו להחזיר נשמות לפגרים מתים שיעשה לנו סעודה גופנית, ולכך הרחיק הרמב"ם ז"ל היות הסעודה כפשוטה, והיאך יעלה על הדעת לחשוב כן במי שמאמין בחדוש העולם שבראו יש מאין ושברא האדם מן העפר אשר מעולם לא היה בו חיות ונפח באפיו נשמת חיים והוא אוכל ושותה, ועתה למה יפלא למאמין הזה שיאמין ביכלתו ית' שיחזור ויחיה העפר אשר כבר היו בו חיות, שאין ספק לא יחשב אפילו לפלא, מלמה"ד ליוצר שהוא יוצר כלי חרס מן העפר, שאין ספק יהיה יותר נקל אצלו אחר שיכתוש הכלים דק לעפר לעשותם מן העפר הכתוש ההוא כי אחר כתישה ההיא אין ספק שיעשה ממנו כלי יותר יפה ויותר נאות מן הראשון, עם כל זה כבר אמרנו שהיטיב הראב"ד ז"ל לומר שהיתה שתיקתו יפה, ובאמת אילולא שראיתי בענין זה שכבר נתפרסם בו ההן והלאו שזה אומר שהיא כפשוטה וזה אומר שהיא משל לא הייתי מושך בו עט סופר כלל, אמנם אחרי שנתפרסם בו הן ולאו כבר אין אני המפרסם אבל יתחייב כל משכיל לסלק דברי האומר שהסעודה ההיא כפשוטה גופנית פן יכשל האיש המשכיל ויחשבהו אמת ויהביל ענין הסעודה ההיא ונמצא מזלזל בדברי חז"ל ובלתי מחזיק להם טובה על הבשורה ההיא

ונשוב אל מה שאמרנו שודאי הסעודה לצדיקים היא ממה שהם רעבים והוא לדעת ולהבין ענין הנפש וענין האלהות כי כל ההשגות נכללות באלה, והכוס שכתב הראב"ד בודאי הוא כוס של ברכה למי שהשביע רעבים, ועתה הבט וראה מה שאמר דוד בהיותו מעמיק לדעת אופן השכר הנצחי לגוף עם הנפש ואמר כמדבר הגוף אל הנפש, מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי. ועתה ראה כמה הגדיל והעמיק להודיענו הפלגת החשק אשר לגוף להודות להש"י כשישיג ענין הנפש ואלהות, שאומרו פני אמר על הנפש שהיא הצורה ואמר אלהי על האלהות, ובהיות דוד מובטח שיהיה המברך משביע רעבים אמר כאילו גופו מבשר את נפשו שגופו יהיה המברך, ולכן אמר כי עוד אודנו, ואמר ישועות לשון רבים על השתים השגות האמורות כמו שאמרנו ישועות פני ואלהי, כי כמו שתאמר ישועה במי שנושע מצרתו ודאי כן יאמר על האיש הדואג ונכסף להשגות כאשר ישיגם שצדיק ונושע הוא, ובהיות האדם המשכיל נבוך מאד בענין השכר הנצחי לגוף, וזה מפני שלא ימלט או שיחשוב שכר לגוף נצחי עם הנפש יחד באופן שיהיה בכלל אומרו ואתם הדבקים בה', או שיחשוב ח"ו שאין שכר לגוף. ואם יחשוב לו שכר תמשך לו מן היראה פן תהיה מחשבתו זאת נגד כבודו יתברך שגוף עכור מחומר קרוץ יהיה לו דבקות בשכינה, ואם לא יחשוב שכר לגוף בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. לכן אמר כי אין ספק שיש שכר לגוף נצחי ואין זה נגד כבודו יתברך. אבל קצרה השגתנו לדעת איכות השכר הוא עד הגיענו אליו, וע"ז אמר ישועות פני ואלהי. ר"ל שאז יבין וידע ישועת הגוף ושכרו, וכן ישועה שנית שלא יהיה זה נוגע בחק כבודו ית', ועליהם אמר ישועות פני ואלהי, ובהיות הרעב האמתי לצדיק הוא החשק לדעת ענין השכר אמר דוד שכאשר יגיע עתו שהוא השבע האמתי שעליו נאמר שובע שמחות את פניך, יברך דוד על השבע ההוא וישא כוס ישועות, וכן נאמר שובע שמחות לשון רבים על השתים האמורות, שידע ענין השכר הנצחי בגוף ושידע שאין זה גרעון בחק כבודו יתברך, ותמצא באריכות כל ענין זה מבואר בחלק ראשון פרק ט' תראנו משם. ועתה ראה כמה יאה ויאות מה שאמרו כוס ישועות אשא, שהזכיר אותם הישועות בביאור ענין הכוס שהם ישועות פניו ואלהיו וגם פה חזר כמבאר שאחרי אומרו שובי נפשי למנוחיכי ואמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים. שכל זה מורה על השגת הנפש אח"כ אמר כוס ישועות אשא וביאר באומרו ובשם ה' אקרא שהוא על השגת האלהות

הללו את ה' וגו'. הן אחר שאמר דוד ע"ה שהוא אוהב שיהיו לו צרות בעוה"ז, אמר שאין שאר האומות כך שאינם משבחים את ה' רק בהיותם בתענוגי ההצלחה אבל בימי הרעה הם בועטים, כמו שאמר השטן על איוב ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך, ולכך אמר דוד הנוסח שהעכו"ם אומרים שמשבחים השם יתברך, שאינם אומרים כי לעולם חסדו כמו שאומרים ישראל, שהכוונה לשבח על החסד שהוא מתנהג עם כללות העולם וחסדו מתמיד עליהם, ואם לאחד מן הפרטים מצאוהו עונותיו והגיעוהו לימי הרעה אפ"ה יאמר כי לעולם חסדו, כמו שארז"ל כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה, שכבר היה מספיק שיאמרו ז"ל מברכין על הרעה אבל אמרו כשם שמברכין על הטובה, לומר שאין לשבח את השם רק על היות חסדו מתמיד על כללות העולם לא על הטובה הפרטית המגיע אליהם, ולכך כשם שמברכים על הטובה הפרטית כך מברכים על הרעה הפרטית, כי השבח צריך שיהיה על החסד הכללי לכל העולם, אבל העכו"ם אין שבחם לשם ית' אלא בעת הצלחתם ולכך אינם אומרים כי לעולם חסדו אבל אומרים כי גבר עלינו חסדו. והשלים המשכות הענין באומרו שאין זה שבח אמתי, כי האמתי איננו רק לשבחו על כללות העולם וזה אומרו ואמת ה' לעולם הללויה, שר"ל שהלל אותו יתברך על החסד המתמיד לכללות העולם הוא השבח האמתי, ועוד נמשך לומר אחרי הכוונה שהוזכרה ואמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, שפירושו שלא יאמר ישראל כי גבר עלינו חסדו כמו שאומרים העכו"ם, ולזה הזהיר לישראל שהם כללות העדה, וכן זרע אהרן שהוא נבחר מהם, וכן יראי ה' רוצה לומר המתנהגים בחסידות, את כלם הזהיר לומר שאין אחד מהם שיאמר כי גבר עלינו חסדו, אבל כלם יאמרו כי לעולם חסדו: