מעשי השם חלק ב שמ

ובארץ מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, שזה כולו מורה על ההשגחה הפרטית על כל בריותיו והכוונה להראות הפלגת ההשגחה, שעם היות האביון מתייאש מן הגדולה ואין לבו תאב רק לחם לאכול ובגד ללבוש, וכן העקרה נתייאשה מרבוי הבנים והוא משל לציון כפי פירש"י ז"ל, אמנם כפי הפשט ר"ל עקרה שאין לבה תאב רק זרע אנשים, אף גם זאת הוא מרים את האביון לגדולה ואת העקרה משיב לרבת בנים. הרי אם כן ביאר שהוא שבח לנו שנשתבח היותנו עבדים לו עם היותו גדול בהפלגה

בצאת ישראל וגו'. הנה בפרק הזה נמשך אחרי הפרק שקודם, שאחרי שאמר שיאות להתהלל ולהשתבח בהיותנו עבדי ה', לפי שממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' ושהוא משגיח בפרטים, הנה אמר שבצאת ישראל ממצרים בהתפרסם אלהותו ויכלתו והשגחתו ונהיה מהולל שמו ממזרח שמש עד מבואו, ואומרו מעם לועז אפשר לומר שלשון המצריים היה מאז לשון איטלי"א שנקרא לועז שהיו קוראים לכל מלך המושל עליהם פרעה שכן קוראים לאדון בלשון איטלייא פרעה, וכן ג"כ פוטיפר הוא בלשון איטלי"א יכול לעשות. ויתכן לומר על אומרו בית יעקב מעם לועז נכון מזה שהוא לשון הוצאת לעז עם מאמרם ז"ל שדרשו בפרשת פנחס, ואמרו לפי שהיו האומות מבזים אותם ומוציאים לעז לאמר מה אלו מתייחסים על שבטיהם סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, כי שאר האומות שהיו במצריים היו מוציאים לעז זה, ולכך נאמר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, וע"ז יאות מאד מה שנא' היתה יהודה לקדשו, כלומר שהלעז היה שקר ויהודה היה כלו זרע קודש, ולכך ג"כ העיד היותם בית יעקב, ואמר בפרט על יהודה להיות דוד משבט יהודה ואח"כ אמר ישראל ממשלותיו לשון רבים על כל שאר השבטים: ואומרו הים ראה וינס כבר דרז"ל שלא רצה להקרע מפני משה ולא מפני השם החקוק במטה שלו עד שראה את הקב"ה בעצמו שנא' מלפני אדון חולי ארץ. והנה בפסוק זה נתעורר, אחד מה ענין אומרו מלפני אדון חולי ארץ ומלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים, כי נראה היות התוארים הללו סיבה אל שינוס ויקרע, ועוד מה הוא הטעם שארז"ל שהים לא רצה ליקרע ולא נס עד שראה את הקב"ה ויותר שבח היה שינוס ויקרע מלפני אחד מעבדיו הקטנים, ועוד למה לא אמר אלהי אברהם אבל אמר אלהי יעקב. אבל נראה שאחרי היות ההבטחה לאברהם אחר ת' שנה שיהיה השחרור, גם התנאי שדרשו ז"ל ואמרו יקוו המים תנאי התנה הקב"ה עם המים היה לאחר ת' שנה, לכך לא רצה הים להקריע מפני משה ולא מפני המטה לפי שהיה מצווה מפי בורא עולם כי בעת הבריאה נצטווה להקרע בזמן שהוקבע לו, ולכן נאמר שלא נקרע עד שראה אדון חולי ארץ, ר"ל שהוא בורא עולם שהוא התנה עמו אז, ואמר מפני אלוה יעקב, לפי שאברהם כבר יש לו בנים כמה אומות זולת ישראל ויצחק יש לו עשו, אבל אמר שמפני אלוה יעקב נס שמטתו שלימה. ועוד נראה לומר שאומרו שמפני אלוה יעקב נס הים אמר כן לפי שלא הגיע זמן ההבטחה לאברהם שהיה לאחר ת' שנה אבל ברחמיו פקד זרעו של יעקב ומיהר את הקץ, ועל זה אמרו בשירה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו על יעקב שכשיאמר אבינו סתם ודאי על יעקב יאמר לפי שאברהם ויצחק היו להם בנים אחרים

שפוך חמתך כו'. כבר יפלא כי מה ענין הפסוקים הללו אצל הלל המצרי, אמנם יראה שאחרי שהמגיד סיפר יצ"מ וכי היתה ירידתם שם ויציאתם משם בכוונה מכוונת לפרסם אלהותו ית' וסיפר כל הפלאים והאותות שעשה, הנה אמר אלו השני פסוקים שהם בתהלים מזמור ע"ט לומר שאחרי שהיה כל הפרסום הזה וכל האותות האלה ועם כל זה יש נכרים וממלכות שלא הגיע אליהם הפרסום, באופן שכוונת אברהם שהיתה לפרסם אלהותו לכל העולם אפילו יצ"מ לא הועילה לעשות הפרסום בהחלט גמור שעדיין יש קצת עמים שלא ידעו ית' לכן אמר שישפוך עליהם חמתו, וכבר חשבו קצת מן הנכרים אשר אנחנו גולים בצל שלהם שח"ו אנחנו מקללים אותם, וזה מבואר שאנחנו מחויבים להתפלל בשלומם וא"כ איך יתכן שנתפלל להש"י שתי תפלות הפכיות ועוד חלילה לנו בחדר משכבנו לקלל המלך אשר בצלו נחיה, והעד הפסוקים הללו שאנחנו אומרים שישפוך חמתו על הגוים אשר לא ידעוהו שהם מכחישים יצ"מ שלא הגיע אליהם ענין האותות והנפלאות ההם, וזה מבואר מאד שכל הנכרים האלה אשר גלות האומה ישראלית מפוזרת ביניהם כלם הגיע אליהם יצ"מ ומאמינים בה וידעו ענינה, הרי אנו מבארים שהיודעי' שמו שלא ישפוך עליהם חמתו, כי נשמור נפשנו מחטוא להם שאין אנחנו מקללים ליודעים שמו רק לעובדים אלילים ובלתי מאמינים בחדוש העולם, ולפי שמחריבי בהמ"ק לא היה להם מן האמונות שנתפשטו לאדום וישמעאל, כי עדיין לא נתחדשו אבל היו עובדי אלילים, ולכך ביאר הכתוב שאותם הנכרים מחריבי בהמ"ק לא ידעו את ה' ואכלו את יעקב ואת נוהו השמו, אבל עתה שהנכרים הללו וכן הישמעאלים שהם יודעים את ה' ומודים ביצ"מ חלילה לנו מלקללם מפאת דתנו, ואם אנו מקללים המריעים לנו ומצערים אותנו שלא כדין, אפי' אותה הקללה איננה מפאת דתנו חלילה אבל היא כאדם המקלל למי שעשה נגדו ומריע לו, כי האדם יקלל את בנו ואת אחיו כאשר יריע לו או יעשה לו שלא כדין, כמו כן נקלל המריעים לנו בפרט, אבל חלילה לנו לקלל כללות אומה אפי' יש ביניהם קצתם שהרעו לנו שאין זה רצונו של מקום, רק שנקלל היחידים המריעים לנו ומצערים אותנו ולא זולתם, ותורתנו הקדושה מכרזת בשם ראש המאמינים שאין רצון ה' בכך, כמו שנא' האף תספה צדיק עם רשע, ואדון הנביאים אמר האיש