מעשי השם חלק ב שלח

דור ודור: ספק ב'. לתת טעם לשבעה לשונות של שבח הללו. ועם היות שהגירסא פרק ערבי פסחים הם תשעה, הגירסא האמתית הם שבעה, כמו שכתב מהרי"א בשם קדמונים לו: ספק ג'. אומרו הוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ששניהם נראים דבר אחד: ספק ד'. אומרו ומאבל ליום טוב, שלא מצינו אבל במצרים עד שנאמר שהוציאנו מאבלות ליום טוב

אולם נראה שבמאמר הזה רצה ר"ג לומר שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שהכוונה בזה שהאדם כשישיב לאחד מן הבנים על שאלתו לא יאמר עבדים היו אבותינו, אבל יאמר עבדים היינו, שאחרי שירידתו במצרים היתה למען נשיג השלמות הנכסף לאברהם אבינו שיתפרסם אלהותו ית' ויכלתו והשגחתו כמו שנתבאר במאמרנו זה, וגם כמו שבארנו באומרו והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, שאמרנו שפירושו הוא שאחרי היות כל הכוונה והתכלית בירידתנו למצרים כדי שנשיג שלמות זה שיתפרסם אלהותו על ידינו, א"כ היטיב לומר שלא היה מספיק יצי"מ לפרסום זה בדורות הללו ביצ"מ שכבר נשכח הדבר מלב האומות, אמנם בהיות בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם היא שעמד לנו שהפרסום מתמיד, שבראותם האומות שבכל דור ודור הקב"ה מצילנו יהיה להם לאות ויתאמת להם יצ"מ ויזכרוה. ועתה הנה נמשך המגיד ואמר שאחרי היות הדברים כן חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כיון שעיקר התועלת אשר לתכליתו היה יצ"מ הוא מגיע אלינו בכל דור ודור ואמר ראיה גמורה מן הכתוב שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים שדרשו בו ז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, א"כ ודאי יהיה כוונת הכתוב לפי זה שבעבור שיאכל מצה ומרור ויפרסם אלהותו יתברך ויודיע לבניו בעבור זה הוציאנו, שלא נאמר שאכילת המצה היה זכר ליצ"מ אבל יצ"מ היתה כדי שנאכל מצה ומרור ויתפרסם אלהותו שזה הוא תכלית ענין יצ"מ, ורבא אמר שצריך לומר ואותנו הוציא לפי שבאומרו בעבור זה עשה ה' לי הנה מוציא את הבן מן הכלל, ובאומרו אותנו הוציא יכלול את הבן נמשך אחרי מה שגם הוא הצריך לומר ולא את אבותינו בלבד גאל כי גם אותנו גאל עמהם. והמשיך עוד ר"ג לומר שלפיכך אנחנו חייבים וכו', שר"ל שכיון שלא היתה כוונת יצ"מ ותכליתה רק לפרסם אלהותו ית' באמצעותנו והשגחה ושכר ועונש וכבר נתפרסם ע"י כן וכוונת אברהם יצאתה לפועל שע"י זרעו היה פרסום זה א"כ אנחנו חייבים להודות וכו':

ואמר ז' מיני שבחים להיות שמשפטי צדקתו יתברך בנתינת השכר והעונש הם שבעה, ששה גופניות ואחד רוחני א נתינת הטוב הגופניי בשלמות כל ימי האדם. ב נתינת העונש והרעה בשלמות כל ימיו וזהו צדיק וטוב לו רשע ורע לו. ג נתינת רע לתכלית טוב כמו שנאמר ויענך וירעיבך וגו' להיטיבך באחריתך. ד נתינת הטוב לתכלית רע כמו שנא' בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. ה הפיכת הרעה לטובה כמו שנאמר ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, וכן ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ו הפיכת הטובה לרעה והפכתי חגיכם לאבל, הרי לך ששה גופניות במשפטי צדקתו. עוד שביעי והוא השכר המצופה הבלתי בעל תכלית כי העונש לעולם הוא בעל תכלית. והמבין יבין כי נגד אלו שבעה מיני שכר ועונש הם שבעה שמות שאינם נמחקים, שלכל אחד מן השמות האלה מדה אל אחת מאלה עד שהשם המיוחד הוא הנותן השכר הנצחי כמ"ש ואתם הדבקים בה' ושאר השמות הם כפי המדות. וז"ש הקב"ה למשה כאשר שאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. כי יפלא היאך יאמר ואמרו לי מה שמו כי הלא יוכל לומר להם האלהים שלחני, ולמה נצטער משה אם ישאלו לדעת שמו וכבר נאמר לו שם אלהים שנא' תעבדון את האלהים. ועוד יפלא שתחלה השיב לו הש"י ואמר אהיה אשר אהיה ואח"כ אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני וחזר ואמר ה' אלהי אבותיכם שלחני. ועוד יפלא אומרו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור כי היה מספיק אומרו זה שמי לעולם וזכרי לדור דור ולמה חזר לומר וזה זכרי, האמנם נראה לומר שמשה כאשר ראה שהש"י אמר לו אלהי אבותיכם וכבר היה ידוע לו השם המיוחד בקבלה מהאבות, וראה עוד שאח"כ אמר לו כי אהיה עמך שהכוונה לומר ששם אהיה ומדתו עמו, הנה אמר אתה אמרת אלהי אבותיכם שהוא השם המיוחד ואח"כ אמרת השם של אהיה א"כ איזה מהם אומר להם, שכאשר שאל משה מה שמו מה אומר אליהם בקש לעצמו באיזו מדה יתנהג עמהם ומה יאמר להם, והשי"ת השיב לו אהיה אשר אהיה, ר"ל שאהיה כפי אשר אהיה דהיינו בערך אל המקבל, וזו היא תשובה על המדות ששאל, אבל אין זה תשובה לומר לישראל שאהיה אשר אהיה שלחו לכן חזר לומר שיאמר לישראל אהיה שלחני דהיינו מדת רחמים שהוא הטוב השלם שלחני אליכם, ואמר אליכם אבל לא אל פרעה כי אל פרעה שלחו במדת הדין שכן נאמר ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך וכן בשליחות עצמו נאמר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אמנם לענין ההצלה נאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי, ואחר שאמר לו השי"ת שיאמר לישראל אהיה שלחני שהוא מדת רחמים, ואמנם ישראל היה מקובל להם מהאבות השם המיוחד לכך חזר ואמר ה' אלהי אבותיכם שלחני, ר"ל המקובל מאבותיכם שלחני, ומפני שאמר להם אהיה שלחני שהוא מדת רחמים וחזר לומר להם שם המיוחד שגם הוא רחמים, הנה אמר השי"ת ההבדל שבין אלו השני שמות דהיינו בין שם בקריאתו ובין שם המיוחד בכתיבתו ואמר שזה השם המיוחד בכתיבתו הוא שמו לעולם, אבל שם המיוחד בקריאתו הוא לדור דור שמזכירים אותו כך בקריאתם, ובכל עוד שהדורות קיימים זה זכרו ביניהם, אבל שמו לעד לעולם אשר ממנו ימשך השכר הנצחי בלתי בעל תכלית הוא המיוחד, וכבר בארנו הכתובים הללו במקומם,