מעשי השם חלק ב שלז

אכילת המצה. והלא לא נאמר בה משום חפזון עד שנאמר טעם עניה כי בחפזון יצאת. ואם שב אל אומרו לחם עוני לאותו ד"א שאמרו ז"ל מה עני אשתו לשה והוא אופה ניחא, לפי שזה יורה על המהירות יאות לומר טעם לזה כי בחפזון יצאת, אבל לשמואל שאמר לחם שעונים עליו דברים הרבה וכן לד"א שאמרו ז"ל מה עני בפרוסה איך ימשך לזה אומרו כי בחפזון יצאת:

ולהיתר כל הספקות שהוזכרו יאות לומר שזה השלם רבן גמליאל כאשר ראה החיוב מן המצה בלילה הזה ולא בשאר ימי החג רצה לתת טעם ואמר, שהנה הטעם שנאמר במשנה תורה שיתחייב לאכלו להיותו לחם עוני, אינו מדבר על הלילה הזה שהוא חובה דוקא רק על כללות השבעה ימים שלילה ראשונה מהם חובה לאכילה מצה ושאר הימים רשות, ולכן נתן טעם לשניהם. ועל כללות השבעה ימים שהוא רשות אמר טעמו בצדו שאין ראוי לאכול לחם עשיירם אבל אם ירצה לאכול יאכל לחם עוני, שכל שבעה לא היו עדיין נושעים מכל וכל כמו שראינו שביום השביעי נאמר ויושע ה' ביום ההוא שלא נקראו נושעים עד קריעת הים, אבל לילה ראשונה שיש חיוב לאכול מצה הוא להורות על החפזון המופלג שלא הספיק בצקם להחמיץ, באופן שאין זה טעם רק אל מה שנתחייבו לאכול בלילה ההוא ולא בשאר הלילות, והוא לפי הלילה יצאו ולא הספיק בצקם להחמיץ שאין לאכול חמץ כל שבעה הוא כדי שלא יאכלו לחם עשירים עד גמר הישועה, ולכך אמר ר"ג מצה זו שאנו אוכלין ר"ל שאנו חייבים לאכול, שעל המצה ומרור המונחים לפניו בלילה אמר כן שכלם חיוב ולא רשות. ולכן אמר בלשון שאלה על שום מה, כלומר על שום מה אנו חייבים יתר על שאר הלילות, והשיב מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ. ובזה הותר הספק שנתעורר מהרי"א כי אין נתינת טעמו של ר"ג רק על מה שנתחייבו בלילה הזה יתר על שאר ימי החג באכילת מצה, וטעם הלחם עוני לא יספיק רק לבלתי אכול חמץ שהוא לחם עשיר, ואין ספק שלכל הטעמים שניתנו בגמרא על מה נקרא לחם עוני וגם לשמואל ודאי המצה לחם עניים הוא, אמנם לפי שלא נאמר לחם עניים כמו שנאמר לחם אבירים אבל נאמר לחם עוני דרשו גם כן כל אותם הדרשות, ושמואל אמר שעונים עליו כו' וכן האחרים. ומה שאנו אוכלין המרור באחרונה הוא הסדר הנאות, כמ"ש ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. שאמנם לדעתי ר"ל שביום הטובה יהיה שמח, ולהיותו מגדיל שמחתו יזכור ימי הרעה כי אז ישמח יותר אבל אם יזכור ימי הרעה קודם שייטב לו הנה תמשך לו דאגה מזכרון ימי הרעה. כמו כן גם כאן יאות לאכול המצה קודם זכר לגאולה והמרור אח"כ זכר למרירות שהיה כדי להגדיל גם כן השמחה, ומה שנאמר בכתוב פרשת ראה לחם עוני כי בחפזון, ואמנם יפלא שכאן נראה היות היציאה בחפזון שבח עד שצוה ה' לעשות זכר אל החפזון, ובדברי הנביא יראה שהיציאה בחפזון איננה שבח שהרי נאמר לא בחפזון תצאו אמנם לדעתי היתה הכוונה לתת טעם אל מה שהצריך שיזכרו שבחפזון יצאו ממצרים, ואמר שיזכרו זה עד ימות המשיח, כמשחז"ל כל ימי חייך אלו ימות המשיח, וזה כאומר שרצונו ית' שיזכרו שממצרים יצאו בחפזון ושיראו גאולת משיחנו שאינה עתידה להיות בחפזון כמו שנאמר לא בחפזון תצאו וידעו מה בין גאולה לגאולה שגאולת משיח עיקר ויצ"מ טפלה

מרור זה כו'. הנה היה מספיק לו ראיה לענין המרור אומרו וימררו את חייהם, ועוד יש לטעון שענין אומרו היות הקרבן פסח על שום שפסח היטיב לומר כן שכבר בא לשלול שלא נחשוב שהוא על שום ובאלהיהם עשה ה' שפטים שיהיה זה עשיית השפטים ששחטו הטלה. וכן הטעם שנתן במצה שלא הספיקה בצקן של אבותינו להחמיץ שכבר אמרנו שבא לשלול שלא נחשוב שהוא מטעם לחם עוני, אבל מרור לא שייך ביה טעם אחר זולת זה עד שהיה נראה היות דברים הללו דברי מותר, ועוד היה מספיק שיביא וימררו את חייהם ומה הוצרך להביא כל הפסוק. אמנם יתכן שאמר ר"ג כן שאם הטעם משום וימררו, למה נצטוינו בירקות מרים, והלא כל דבר מר שיהיה מאכל או משקה או בושם שיש כמה מיני בשמים מרים כמו מר ולבונה יהיה זכר למה שמררו חייהם. אבל לכך הביא ר"ג כל הכתוב להודיע שמררו את חייהם בעבודה בשדה עד שלזכר כך הוצרך ירק מר מן השדה. והנה הובא מאמר ר"ג אחר מאמר ר' יוסי הגלילי ור"א ור"ע שביקשו להרבות בספורים של יצ"מ ולהרבות מנין המכות כל מה שאפשר להם וגם אחרי מאמריהם הובא סיפור כל הטובות שהוכפלו. אחר כל זה הובא מאמר ר"ג שאמר אפילו יאמר מה שהיה וירבה בסיפור כל מה שאפשר לא יצא ידי חובתו אם לא שיאמר הג' דברים הללו בטעמם

בכל דור ודור וכו'. כאן ביאר מהרי"א שר"ג הביא ראיה שבכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו וכן גירסת הרמב"ם. ומהרי"א הנ"ל פירש ואמר שלא כיון לבד לפסוק זה אבל ג"כ לאותם הפסוקים הנמשכים כי על כן אמר וגומר ר"ל גמור שאר הפסוקים שבאו אחרי זה שהם ויצוינו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כיום הזה, עכ"ל. ועל זה בנה מהרי"א כל פירושו והאריך. אבל גרסתו זאת אינה כן שבמשנה לא הביא ראיה ר"ג רק ממה שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. אבל שם בגמרא אמר רבא וצריך לומר ואותנו הוציא משם ולא ראיתי גרסתו זאת ולא ידעתי את מקומה, וגם מה שהוא גורס בדברי ר"ג שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו, לא מצאתי כן במשנה רק בגמרא. אמנם הספקות הנופלות בפרק זה הם: ספק א', אומרו בכל דור ודור חייב וכו' שהיה מספיק לומר חייב אדם לראות וכו' ומאי בכל