מעשי השם חלק ב שלו

לא הלקה כל עבודות אלילים שבעולם ועובדיהם, ולא הלקה את טלה רק להיות עובדיו משעבדים את ישראל, כי גם טלה אף לפירושו לא נתחייב במלקות ההוא יתר על שאר העבודות רק מפני ששעבדו את ישראל נתחייבו המכה הם ואלהיהם. אם כן איך יעלה על הדעת לחייב מיתה לבכורי ישראל כפי המשפט הישר, ומה שאמר שנתחייבו מיתה כפי הסידור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקה מזלם. גם בדבריו אלה נפלאתי, שלא ימלט או שכוונתו לומר שבהלקות המזל תכף מעצמו ימות האיש אשר הי' תחת ממשלתו, או שכוונתו לומר שיתחייב מיתה, וזה דבר שאין הדעת סובלתו שבהלקות המזל יתחייב להמית הנכנע אליו, כי למה ימות מה עשה. ואם כוונתו שמעצמו ימות כאשר יולקה מזלו, אם כן הריגת הבכורות ומשפט האלוהות דבר אחד הוא שבעשותו משפט האלוהות מתו הבכורות, והכתוב מעיד היותם שתים וגם המגיד אמר אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו

מצה זו כו'. כאן טען מהרי"א וז"ל למה אמר ר"ג שהסבה לשאנו אוכלים המצה הוא לפי שלא הספיק בצקם להחמיץ, כי הנה קודם היציאה ממצרים נצטוו במצות המצה ואיסור החמץ כל שבעה ומפני אותה מצוה שנצטווינו בה באותה שעה אנו אוכלים את המצה לא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ עכ"ל טענתו. אח"כ רצה לסלק טענותיו בא' מג' דרכים, ובשלישי ז"ל, היותר נכון אצלי הוא שראה ר"ג בסגנון הכתובים שני טעמים במצות המצה, הא' שתורה על הגלות להיותו לחם עוני בלתי גדול ונאות לעמלים וכמו שהיו אוכלים בארץ מצרים, ולכן אמר במצות הפסח על מצות ומרורים יאכלוהו שהפסח יבא אחרי המצות והמרורים, לפי שכן באה מכת בכורות אחרי הגלות ומרירות העוני, וטעם שני הורה עליו מרע"ה במשנה תורה באומרו שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, שביאר היות המצה זכר ליציאת המהירה לא לגלות. וכן אמר בפ' קדש לי כל בכור ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ וגו' שבעת ימים תאכל מצות. ומאשר מצא ר"ג הסתירה הזאת בטעם זאת המצוה בתורה אמר שהמצה שנצטוו עליו בפסח מצרים לא היתה מאותו טעם המצה שנצטוו עליה לדורות, כי הנה המצה שנצטוו עליה בפסח מצרים היה זכר לגלות ולעינוי, ואותה שצווה לדורות היתה זכרון לחפזון ומהירות הגאולה. ולזה אמר מצה זו שאנו אוכלין, כי הנה בענין הפסח אמר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, וביאר בו שפסח דורות היה מאותו טעם שהיה בפסח מצרים לפי שפסח ה' על בתי ישראל וגו', אבל המצה שאנו אוכלין ר"ל שנצטוו בה לדורות לא היתה מאותו טעם שנצטוו בה בפסח מצרים ר"ל מפני העינוי שהוא בו כמו המרורי', אבל היתה המצה הזו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ולזכר מהירות הגאולה נעשה אותה, ומפני כן בתחלת ההגדה אמרנו הא לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שאותה המצה עשינו בה בחינה מהגלות והעוני כמו שפירשתי שם עכ"ל: ובאמת לדעתי פירושו השני מן השלישי הכי נכבד, שצוה לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות בפסח מצרים משום ופסח ה' באה המצוה קודם מעשה. אבל פירושו השלישי לא הבנתי דבריו כלל, שהרי לא מצינו שנקראת המצה לחם עוני רק בפסח דורות, דהיינו במשנה תורה שם ניתנו שני הטעמים העוני והחפזון. ומה שהביא ראיה לדבריו ממה שאמר ר"ג מצה זו שאנו אוכלין ואמר שנראה באומרו זו דמיירי לדורות ולא בפסח מצרים, באמת שכח מה שנאמר אח"כ מרור זה שאנו אוכלין שפירושו ודאי בין פסח מצרים ובין לדורות. האמנם אנחנו נקדים כמה ספקות שההתעוררו' מחוייב בהם ומתוך ישובם והיתרם יותר גם הספק הזה

ספק א' בכללות הענין מה זה ראינו שאנחנו נצטוינו לעשות חג שבעה ימים ולבלתי אכול חמץ בהם זכר ליצ"מ, ואכילת הפסח ואכילת המצה ואכילת המרור לא נצטוינו רק בלילה ראשונה, שאחרי לילה ראשונה אפי' שהוא אסור לאכול חמץ כל שבעה אין אנחנו חייבים לאכול מצה שאם נרצה לאכול פירות או בשר בלי מצה או להתענות הרשות בידינו ואין אנו עוברים על חובת מצה, ובסוכות אנחנו חייבים לשבת כל שבעה וכן היה נאות לעשות קרבן פסח וכן אכילת מצה ומרור כל שבעה בין יהיה מטעם השחרור או מטעם העוני

ספק ב' שאמנם יום יצ"מ היה יום אחד ויום מ"ת ג"כ לא היה רק יום אחד למה הוקבע זה ז' ימים וזה יום א', ובחג הסוכות אפשר לומר שכיון שענין הסוכות נמשך כמה זמן שהיו הולכים בענני כבודו לכך הוקבע שבעה ימים שכל ימי עולם נכללים בשבעה ימים, והוקבע יום ראשון לשבת בסוכה זכר על כל הימים הראשונים שישבנו בענני כבוד, וכן הוקבע יום ב' זכר לכל הימים שניים וכן שלישים וכן כלם, אבל כאן שלא היתה היציאה רק יום אחד למה הוקבע באיסור חמץ חג שבעה ימים: ספק ג' למה נעשה תחלה קרבן פסח והמצה זכר לגאולתנו ואח"כ מרור זכר למרירת נפשנו. והיה נאות לעשות הדברים על פי הסדר שהיו לאכול המרור למרירות נפשנו שהיה קודם ואח"כ הפסח והמצה זכר לפדות נפשנו: ספק ד' מה ראו שמואל וחביריו שנתנו ג' טעמים בגמרא על שנקרא לחם עוני, ששם פרק ערבי פסחים אמר שמואל לחם עוני כתיב שעונים עליו דברים הרבה. ד"א עני כתיב מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ד"א מה דרכו של עני אשתו לשה והוא אופה אף כאן אשתו לשה והוא אופה. ולמה ברחו השלמים האלה מלומר שהוא לחם עוני שהדבר ברור שכל העניים אוכלים המצה כדי שתספיק ותשביע יותר מן החמץ

ספק ה' אומרו לחם עוני כי בחפזון וגו' שאם אומרו כי בחפזון יצאת הוא נתינת טעם אל