מעשי השם חלק ב של

מופתים מה להלן ג' אלה אף כאן ג' אלה, מה להלן נקרא דם ההרג והחשך אף גם כאן כן, ובזה הדרך נזכרו כל עשרה מכות והותרו כל הספקות כלם עכ"ל, זה הדרך הראשון. והדרך השני לא אביאנו כי ממשל משלים הוא רק יהיה השתדלותנו ואולי תבוא אלינו ברכת טוב הצדיק ההוא ז"ל שכתב בסוף הפרק הזה וז"ל, ומי שיתן עליו טעם אחר טוב מאלה ישא ברכה מאת ה'. לכן נאמר בפרק זה בהיתר כל הספקות שנתעורר בהם מהרי"א ז"ל וגם על מה שהוספנו אנחנו עליהם, שהאמנם דברי המגיד הזה קשורים וסדורים על האופן היותר נכון שאפשר. שאחרי שדרש על דברי וידוי הבכורים שאמר ויוציאנו ה', כיון לומר לא על ידי מלאך, ויצא לוכן כמו שנתבאר בפרק שלפני זה ממה שהזכיר את השם באומרו ויוציאנו ה' ממצרים מה שלא עשה כן בפסוק שאחר זה באומרו ויביאנו אל המקום הזה, וכן ויתן לנו את הארץ, וכן בסוף הפסוק חזר ואמר אני ה'. והיה כן לפי שההובאה לא"י היה על ידי מלאך שנא' ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו', יהיה נאמר המלאך ההוא על יהושע או על מלאך ממש כנראה, שההוצאה ממצרים שניכר כח הש"י היא כוונת מביא הבכורים לומר שההוצאה לא היתה ע"י מלאך כמו שדרש המגיד, ואחר שדרש אומרו ויוציאנו ה' הוא ולא מלאך, וראה אומרו שההוצאה היתה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, נפלא טענה מופלגת למגיד שהיאך יתכן שנאמר שהקב"ה הוא בעצמו הוציא את ישראל, ושהוצרך לחוזק יד ולנטיית זרוע ולמורא גדול ולאותות ולמופתים כדי להלחם עם צל קיקיון יתוש קטן כפרעה, שהרי זה יגיע שמץ חס ושלום ביכולתו יתברך, שמה שאמר משה אדונינו בפרשת ואתחנן או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך, הנה פירוש הדברים שהיו הנפלאות שעשה גדולים בעינינו מאד, ר"ל בערכנו עד שהיו ביד חזקה וזרוע נטויה וכו', לא ח"ו שהקב"ה הוצרך לחיזוק יד ולנטיית זרוע לאבד יתוש קטן כפרעה. ששם דיבורו של משה נמשך עם ישראל להורות לישראל על הגדולות שעשה להם שבערכם היו ודאי יד חזקה וזרוע נטויה, אבל כאן בוידוי הבכורים שהוא מדבר לפני הש"י כמו שנאמר וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ועומד ומספר שהקב"ה בעצמו היה המוציא ולא ע"י מלאך, ואומר עוד לפני יתברך שהוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה, אם כן ח"ו נראה כאומר לו שהוצרך חוזק יד ונטיית זרוע ושעל כן הוא מודה על הטובות שעשה לו, שאינו דומה מי שקבל טובה או הצלה מזולתו שהצילו בנקל בלי התחזקות ובלי נטיית זרוע, למי שקבל הצלה שהוצרך המציל לחיזוק יד ולנטיית זרוע, שאין ספק שזה יתחייב שבח והודאה יתר על הראשון. ולפי שכל הסיפור במביא הבכורים הוא הודאה והחזקת טובה להש"י על אשר גמלו, אם כן היה נראה היותו מגדיל הענין כדי שיגדל חיוב ההודאה ויאמר ח"ו שהוצרך לחיזוק יד ולנטיית זרוע עד שמזה יגיע ח"ו חסרון בחק יכלתו ית', לכך בא המגיד לומר שכל דברי מביא הבכורים לא היו רק קיצור סיפור הטובה ולא חשב להביא כל המכות אבל הזכיר קצתם לבד אותם שנתסלא בענינם כאשר נבאר. וכדי שלא להאריך בסיפורי אופני הווית המכות ופרסיהם לקח בהשאלה מן מן הכתוב שאמר משה אדוננו פ' ואתחנן קצת מן המלות ולא כלם, שהרי לא הביא המכות ולא המלחמה ולא הביאם אפילו באותו הסדר. ולכן פירש המגיד שאמר מביא הבכורים באומרו שהקב"ה הוציאנו בעצמו ביד חזקה, ביאר לנו כי אין הכוונה ח"ו לומר שהוצרך לחזוק יד, אבל שקרא את הדבר יד חזקה מפני שנא' בה הנה יד ה' הויה,, כי מה יד חזקה צריך לשלוח דבר במקנה. ועוד המשיך המגיד ענינו על דרך זה ואמר שאומרו זרוע נטויה אין הכוונה ח"ו לומר שהוצרך נטיית זרוע. אלא לפי שנאמר הנני הורג בנך בכורך וההורג אינו אלא בסייף, אמר המגיד שאומרו זרוע נטויה הוא זה לפי שבחרב מצאנו נטויה לכן השאיל לו המתודה על הבכורים לשון זרוע נטויה על מכת בכורות. ואח"כ המשיך המגיד עוד פירושו באומרו והמורא הגדול, שאל יחשב שאמר כן לומר ח"ו. שהוצרך השי"ת למורא גדול כדי לאבד יתוש קטן, אבל אמר שזהו החזקת טובה על גילוי שכינה שנראה בסנה להוציאם, ושמה שנאמר מוראים היה בגילוי שכינה בסנה וגילוי שכינה בהר סיני כי במראה הסנה נאמר המראה הגדול, לכן קראו מורא גדול שכן תרגם אונקלוס חזיון, ומתודה על הבכורים אין וידויו רק על השייך ליצ"מ לא על מעמד הר סיני, ולכך לא אמר במוראים לשון רבים, ואח"כ המשיך המגיד עוד פירושו באומרו והאותות, שגם זה יראה שהוצרך ח"ו לעשות אותות הרבה להצילם מיד פרעה ועליהם הוא מתודה ומחזיק טובה. לכן אמר האגיד שכוונת המתודה איננה על סיפור ריבוי האותות והחזקתו הטובה על רבויים, אבל אדרבה קרא, את המטה אותות, לפי שבנסייתו נעשו האותות, כלומר שלא הוצרך לייסרו אלא במטה שבא אליו במקלות ככלב, כמו שאמר גלית הפלשתי לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות, ולכך אמר ובאותות זה המטה שהכוונה לומר שלא השאיל לו מביא הבכורים מלת ובאותות על האותות עצמם רק על סיפור שהוציאו ממצרים במסה, וכן המשיך את פירושו באומרו ובמופתים שאין כוונת המתודה לומר שהוצרך הקב"ה מופתים רק לפי שרצה להזכיר מכת הדם השאיל לו מלת המופתים שנאמר בה דם כמו שנאמר אז ואומרו אותות ומופתים לשון רבים הוא לפי שהשאי לו המלות שאמר משה בפ' ואתחנן כמו שנכתבו שם לשון רבים, ושינה המתודה סדר המלות הללו ממה שסודרו פ' ואתחנן להורות על היותם מושאלים שאין כוונתו בהם ככוונת מרע"ה שם, ולא אמר המלחמה מפני שלא היתה כוונת המתוודה להגדיל, אבל אדרבה