מעשי השם חלק ב שכז

עמלם ועל לחצם רק על העבודה, מפני שנחו ממנה הרגישו שברון גופם וצערם מן העבודה וממנו עלתה שועתם. אבל הקב"ה ראה מעצמו עניים ועמלם ולחצם מבלתי שיצעקו הם, ועל כן נאמר וירא ה' את עניינו, כמו שיתבאר עוד בפסקא שאחר זאת בס"ד

וירא את ענינו כו'. כבר ביארנו בפסקא שלפני זה שכאן נאמר וירא את ענינו לומר שהם לא נאנחו רק על העבודה. ואמנם עם היות שעלתה שועתם לענין העבודה לא היה מספיק זה לגאלם, כי העבודה כבר נגזרה בין הבתרים, שנאמר ועבדום. אבל רוצה לומר שהקב"ה ראה את עניים, ולא הביא ראיה המגיד על העינוי ממה שנאמר למען ענותו בסבלותם, לפי שאותו הלחץ והעינוי בסבלות בכלל העבודה היא שצעקו עליה, ובעינוי זה של פרישות דרך ארץ נאמר וירא את עניינו כי על כן נאמר וירא שהוא דבר שבצנעה שאין זולתו יתברך יכול לדעת זה, ולמדנו שראה הענין בלתי צעקה, ולכך דרש אותו זו פרישות דרך ארץ. באופן שנתבאר שהקב"ה ראה על אלו הג' דברים שהיו עושים להם מצרים שלא נגזרו עליהם במראה בין הבתרים ועל כן מיהר את הקץ, ולפיכך נאמר ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, כי היה מספיק אומרו ראיתי את לחצם, אבל ר"ל שמצריים עושים יתר על הנגזר עליהם בין הבתרים. ותכף אחר זה אמר הקב"ה ועתה לכה ואשלחך, כי היה מספיק אומרו לכה ואשלחך, אמנם אומרו ועתה רצה להורות שלא הגיע זמן הגאולה אבל מאחר שמצרים עושים כפל ממה שנגזר, כי בגזרת בין הבתרים היו ב' דברים עבודה ועינוי, והם בכוונה רעה שהיתה להם להריע לא לתועלתם הוסיפו הג' הדברים הנזכרים, שהם פרישות דרך ארץ והבנים והלחץ, שגם הלחץ היא הכוונה להרבות הרעה, על כן אמר המגיד זה הדחק כמו שתרגם עליו אונקלוס ית דוחקא, מה שלא תרגם כן באומרו לא תונה ולא תלחצנו וכן לא תלחץ לא תעיק, לפי שהלחץ נאמר על הרבה דברים, נאמר לחם צר ומים לחץ על החסרון, ונאמר על האויבים כל הממלכות הלוחצים אתכם, וכל אלה אינם ברורים היות כוונתם על עשיית הרעה שכלם ברוב לקרב לעצמם תועלת, אבל הדחק לא נאמר רק על היות הכוונה להריע לבד, לכך פירש המגיד כתרגומו שהוא הדחק, וזה אומרו שאחר שנגזרו עליהם עבודה ועינוי והיתה כוונתם להריע והם עשו עוד שלשה שהם פרישת דרך ארץ והבנים והדוחק שהיה הכוונה הרעה בכללות הענין, הנה אמר השם יתברך ועתה לכה ואשלחך, כלומר אע"פ שלא הגיע הזמן עם כל זה עתה אשלחך. ובאומרו ואת עמלנו אלו הבנים לא הוצרך להביא ראיה לזה שכבר ידענו מאמר הכתוב ולמי אני עמל שנאמר על הבנים, אבל גזרתו להשליך הבנים להודיע ולומר שאין הכוונה לענין הבנים בגזרתו למילדות שהרי לא נתקיימה אבל הכוונה במה שצוה להשליכם ביאור

ויוציאנו ה' כו'. כאן טען מהרי"א שהיאך נאמר לא על ידי מלאך והלא נאמר בהדיא וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והשיב הוא שהמלאך הזה נאמר על משה. ותימה שהלא אילו היו דברי משה ומפורסם שמשה ענו מאד היאך יקרא עצמו מלאך, ועוד שהיה שולח הדברים אל מלך אדום, ועוד לא ידעתי למה לא יהיה המלאך שנאמר בסנה וירא אליו מלאך ה' בלבת אש שהוא היה התחלת ההוצאה, ועוד יתכן שמה שנאמר ויוציאנו שב אל מה שנאמר ונצעק אל ה' וישמע קולנו, כאלו אמר שלח מלאך להודיענו והוא הוציאנו. ואמנם מה שטען עוד מהרי"א איך דרשו שלא היתה ההכאה ע"י שרף והנה הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, וכתב עוד בשם הרב רבינו נסים בדרשותיו שעם היות השם יתברך עובר במצרים ומכה הבכורות בעצמו לא ימנע שיעברו עמו משחיתים עושי דברו ושבזה הדרך אין סתירה מן הכתוב אל הדרש, ומהר"י אברבנאל טען על הר"ן שאם לא כן הכה הקב"ה כל בכור כי אם קצתם ע"כ. ובאמת יש לשאול עוד שכיון שאין המשחית מבחין כבר היו מתים מה שלא היו בכורות, ואם כן היתה הגזרה נוספת על ההתראה, שבהתראה לא נאמר רק הנני הורג בנך בכורך, וכן משה לא אמר רק ומת כל בכור, וזה לא יתכן במשפטיו הישרים, ועוד שלא נאמר רק ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור כנראה שלא מתו זולת הבכורות גם הביא בשם מהר"ר דוד אבודרהם שהמשחית הנזכר הוא כינוי להש"י או יהיה שם נאמר על ההשחתה. ומהרי"א פי' שאומרו לא יתן המשחית הכוונה על המצרים שאין לאל ידם לבא אל בתי היהודים להנקם מהם בראותם בני ישראל יקחו אלהיהם ויצלוהו ויאכלו אותו: ואני ראיתי את הלחץ זה הדחק שנדחקו כלם לתרץ זה. אבל נראה לומר לפי דרכנו אשר יעדנו בו להתקרב אל הפשט ולא נלך בנפלאות ממנו. וטרם נבוא אל הביאור נקדים הספקות אשר ההתעוררות נאות לענין זה ומהם נבוא אל הבנת ישוב הענין: ספק א' אומרו זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, והל"ל בנגפו את בכורי מצרים ואת בכורותינו הציל. וכן ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף הל"ל ולא יהיה בבכוריכם נגף. ועוד אומרו אחר כך בהכותי את מצרים ולא אמר את בכורי מצרים. ועוד מאי אומרו ולא יהיה בכם נגף למשחית שהיה מספיק אומרו ולא יהיה בכם נגף

לכך נראה שאין ספק שהקב"ה נתן רשות למשחית דהיינו למלאכי חבלה לנגוף. וידוע הוא שהמשחית לא יבחין בין בכור לשאינו בכור, וכן שלא יבחין בין מצרי לישראל, אבל לא היה להם רשות רק לנגוף אבל לא להמית כלל, זולתי הקב"ה בעצמו המית הבכורות של מצרים כמ"ש אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור. ולא הוצרך דם הפסח אלא כדי להצילם מן הנגיפה של המשחית, כי מן המיתה לבכורות לא היה צריך אות כי הממית והמבחין בין טיפה לטיפה היה הוא ית' בעצמו, ובהיותו מבחין