מעשי השם חלק ב שכו

ותגדלי. ולכן כאשר הביא ראיה משם הביא כל הכתוב ומפני שראה מסדר ההגדה שמה שנאמר ליעקב לגוי גדול אשימך שם, היה ודאי פירושו על ריבוי הכמות, כמו שתרגם אונקלוס בו עם סגי. וראה שאם מביא הבכורים היה גם כן כוונתו באומרו גדול על הכמות לבד אם כן היה מספיק אומרו וירד מצרימה ויהי לגוי גדול, שיובן פירושו שאחר זמן שעמד שם היו לגוי גדול הכמות, כמו שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו. לכך אמר המגיד ויהי שם לגוי גדול למדנו שתכף בבואם היו גוי גדול דהיינו מצויינים באיכות, וזה הכריח את המגיד לומר שתכף שבאו ישראל מצרימה היו מצויינים ורשומים לגוי גדול בענין האיכות ולפי זה גם כן ת"א עם רב שפירושו על האיכות לא עם סגי שהמובן ממנו היה על הכמות, והביא עוד מסדר ההגדה הכתוב ביחזקאל באומרו ותבואי בעדי עדיים מורה על מה שאמר שהיו ישראל מצויינים ורשומים בסימניהם להיותם נפרדים משאר האומות והיותם עבדי בורא עולם, באופן שהיה להם הסימנים מן האמונה האמתית ולא האמונה אשר כשאר האומות עע"א. וזהו מאמר הנביא דרך משל שהאשה בסימניה נכרת היותה בעולת בעל או ראויה לו שהם הסימנים, הדדים סימן לשאינה אילונית והשערות סימני בגרות לכן אמר שדים נכונו ושערך צמח, כלומר סימני יהדות היו עליהם והיו ערומים מן המצות, ולפי זה כאשר חטאו בעגל צוה להוריד עדים שהיה סימן לבית אבותם כיון שלא קיימו אמונתם וחטאו בעגל ושם בפרשת העגל נתבאר ביאור רחב

וירעו אותנו המצרים כו'. הנה הביא ראיה לשהרעו המצריים להם ממה שנאמר הבה נתחכמה שהיא העצה שעשו, ולא הביא ראיה מן המעשה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לפי שכבר נדרש מאומרו עמלנו. גם רוצה לומר שמביא הבכורים סדר דבריו על סדר הכתוב, תחלה אומרו הבה נתחכמה הוא היותו מריע, ואומרו אחריו למען ענותו היה העינוי, ואומרו אחר כך ויעבידו בפרך היא העבודה קשה. אמנם כי כן יפלא מאד היותו מביא הכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך לא הכתוב שאומר בהדיא וימררו את חייהם בעבודה קשה, ומהרי"א פי' וירעו אותנו שר"ל שעשה אותם פושעים ורעים, מפני דחקו בראותו שהביא ראיה מאומרו הבה נתחכמה, והכריח דבריו ממה שנאמר וירעו אותנו המצרים ולא אמר וירעו לנו ולא ידעתי מה יאמר מהרי"א במה שנאמר לא הרעותי את אחד מהם ולא אמר לאחד מהם, ועוד מה יעשה בפרשת כי תבוא שנאמר כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולא אמר להיטיב לכם. לכן יתכן כמו שאמרנו שרצה המגיד שיהיה סדר דברי מביא הבכורים בסדר המקראות זה אחר זה. אבל יפלא לדעת מה היא הרעה, שאם היא על העינוי כבר נאמר ויענונו, ואם היא על העבודה קשה כבר נאמרה, ואם היא על השלכת הבנים ביאור כבר אמרנו שנדרש מאומרו עמלנו. לכך נראה שאם לא היה אומר רק העינוי בעבודה קשה היינו אומרים לתועלתם היו עושים לא להריע לישראל, אבל ממה שאמרו נתחכמה לו נתבאר שלא היו צריכים לבנין רק להריע לישראל עשו כן, והיה כאילו הגדיל התרעומת בכוונתם היותם להריע לישראל לא לתועלתם, ולא הביא המגיד ראיה לאומרו ויתנו עלינו עבודה קשה מן הכתוב שנאמר בהדיא וימררו את חייהם בעבודה קשה מטעם זה. ועוד כי בכתוב ההוא לא היה התרעומת על העבודה קשה בעצמה אבל מרירות החיים לבד. ובהיות שכבר נתרעם מביא הבכורים על היות כוונתם להריע ועתה אמר ויתנו עלינו עבודה קשה, שאין רצונו על הכוונה הרעה רק על הפעולה עצמה שהעבודות היו בפרך לכן הביא ראייתו מאומרו ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: זאת היא נוסחת רמב"ם ז"ל

ונצעק אל ה' כו'. כאן פירש מהרי"א שבא המגיד לבאר שעם היות שאמרה תורה ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו, שלא יחשב אדם שהיתה צעקתם כצועק חמס או מתכעס וקורא תגר, אבל היתה תשובה גמורה כי הם צעקו אל ה' אלהי אבותיהם ע"כ. ודבריו צריכין ביאור שכיון שהמגיד מביא לענין ההודאה בבכורים באומרו ונצעק אל מה שנאמר בכתוב ויצעקו, והיה עולה על הדעת לומר שהצעקה ההיא היתה קריאת תגר, א"כ עדיין מניין לו למגיד שאין הדברים כן, וממה יש להביא ראיה מן הכתוב לענין מביא הבכורים. אבל אפשר לומר אחר שנתעורר בדברי המגיד במה שהביא סוף הפסוק, שהיה מספיק אומרו כמו שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ולמה אמר ותעל שועתם ואין לומר שהביא ותעל שועתם להודיע שקבל תפלתם, שאין כאן מקום להוראת קבלת תפלתם שכבר למדנו זה ממה שנאמר וישמע ה' את קולנו, והביא ראיה מאומרו וישמע אלהים את צעקתם

אמנם יתכן לומר שראייתו של המגיד היה שאין זה קריאת תגר, לפי שהוא דורש שאומרו אל האלהים שב אל הצעקה ואל עליית השועה ג"כ, כאלו אמר שצעקו ועלתה שועתם, ולכך הביא סוף הפסוק. ואע"ג שבראייתו השנית שהביא לענין שמיעת קולם גם כן הביא סוף הכתוב באומרו ויזכור אלהים את בריתו ונראה מותר, גם זה יתכן לומר שמה שמביא זכירת הברית, הוא לפי שמביא הבכורים אמר שהיתה הצעקה לאלהי אבותם, כלו' שתלו הדבר בזכות אבותם, וזה לא מצינו בכתוב רק אומרו אל האלהים, אבל מאומרו ויזכור אלהים את בריתו נראה שסמכו צעקתם בזכות האבות, ולכך הוצרך להביא סוף הפסוק. ואומרו וימת מלך מצרים היה שאין האדם מרגיש צער העבודה רק בהיותו במנוחה, והנה אחרי שהבנין היה למלך כמו שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה, אם כן אין ספק שבין מלכא למלכא היו נחים, ולכן נאנחו, וזה אומרו ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ומה שחזר לומר שעלתה שועתם מן העבודה, בא לומר שהם לא צעקו על עניים ועל