מעשי השם חלק ב שכד

שהכיר את בוראו. ולכך לא הזכיר יעקב רק את יצחק, ובא האות שהוצרכו רז"ל לומר כאן אלהי אברהם קדש, ולכך גם כן בהיותו נשבע ללבן לא נשבע רק בפחד יצחק להשמר מכוונת לבן, אבל כאן אין זה טעם מספיק שחייב יותר בכבוד אביו כמו שפרש"י: גם יתכן להתעורר עוד אשר בהתעוררותנו זה נבא אל ישוב הספק הקודם, והוא שלא מצאנו שיעקב בנה מזבח אשר זבח הזבחים עליו ולפיכך נראה שיעקב לא היתה כוונתו לזבוח עד שבא לבאר שבע ומצא שם המזבח שבנה אביו יצחק כמו שנאמר פ' תולדות ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' ולא נאמר שזבח זבחים עליו, ולכך נאמר שזבח לאלהי אביו יצחק לתשלום כוונת אביו שבנה המזבח ההוא

ונשוב עוד אל הספק השלישי שהזכרנו שלא מצינו אונס זה שיהיה על פי הדבור וכבר היה אפשר לדחות ולומר שהם ב' דברים, אחד שהיה אנוס כדי לראות את יוסף, ושני שהיה על פי הקב"ה וברשותו, אבל איננו ישוב שלם: ספק ד' בפ' זה אומרו ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור, ומביא ראיה מן הכתוב באומרו לגור בארץ באנו, וזה תימה שיביא ראיה מן הכתוב לכתוב אחר ובכמו זה אומרים ז"ל מאי אולמיה דהאי מהאי

ספק ה' שאדרבה יש ראיה מן הכתוב שירד שם להשתקע שהרי הקב"ה אמר לו לגוי גדול אשימך שם ועל דעת זה והבטחה זו הלך לו שם. ואין מקום לומר שהבנים הלכו להשתקע שהרי נאמר לגור בארץ באנו לשון רבים, ועוד שכבר דרשו ז"ל ואנכי אעלך גם עלה הבטיחו שיהיה נקבר בארץ, אם כן על דעת למות במצרים ירד שם

ספק ו' מה ענין הסיפור שבא לגור ולא להשתקע אל ענין מביא הבכורים וסיפורו בשבח הארץ והנפלאות הטובות שגמלו הש"י, וגם בכתוב הזה עצמו נתעורר הרמב"ן ז"ל במה שנאמר כי אין מרעה ואמר שכבר הרעב היה בארץ מצרים כמו בארץ כנען, ונדחק שם מאד ונלחץ מחמת טענתו זאת. ובאמת אין זו טענה כי כמו שעשה יוסף לצבור בר בשבע שני השבע להספיק לשבע שני רעב כמו כן צבר את המספוא ואת התבן לבהמה והעד ויתן מספוא לחמוריהם, ועוד שזה ידוע ששמירת התבואה לכמה שנים לא תהיה רק בהעמיד אותם תוך השבולת כפי מה שנקצרה בלתי דישה.. וזהו לדעתי מה שנא' ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים, ובא האות היות הדברים כן מה שנא' כי עוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולא אמר דיש, כי אין ספק כאשר אין חריש אין קציר, אבל אמר כן לומר שלא היה חריש וקציר אבל דיש היה, ואם כן היטב אמרו בני יעקב כי אין מרעה, שבמצרים היה תבן ומספוא מספיק לבהמות. ועוד לא ידעתי מי אמר להרמב"ן ז"ל שלא היה שם מרעה דשן ושמן לבהמות בעשבים העולים בהרים בלתי השקאת נילוס, והרעב שהיה במצרים לא היה רק מן התבואה מפני שלא עלה נילוס ואין לחרוש ולא לזרוע, וזהו שנאמר כי כבד הרעב בארץ כנען ר"ל כבד ממה שהוא במצרים שאין מרעה כלל ובמצרים לא נאמר כבד, ועוד אם לא היה שם מרעה לבהמות. באמת היה יוסף מפסיד בסחורתו לקחת מקניהם כמו שנאמר ואתנה לכם במקניכם וגו' בסוסים:

ספק ז' למה הצריכה התורה את מביא הבכורים להזכיר הרעות שעשו לנו המצריים ושהיתה יציאתנו משם על ידי יד חזקה וזרוע נטויה ומורא גדול, שנראה מתוך הדברים הללו שאם היה חסר אחד מן התנאים שהזכרנו לא היינו מחוייבים להביא בכורים:

ואשר יאות לומר בהיתר כל הספקות שהזכרנו הוא, שאמנם חייבה התורה למביא הבכורים לומר כל הצריך לענין בקיצור מופלג, והתחיל לומר הסיבה שירד יעקב למצרים. כי בהיות לבן מבקש לעקור את הכל היה מוכרח יעקב לשלוח בניו למצרים כאשר נתבאר בפסקא שלפני זה. ובהיות קשה בעיני מסדר ההגדה שבמקום היות נאות שהכתוב יבחר בקיצור הסיפור כל מה שאפשר לו הנה האריך הדברים בלתי צריכים כלל, שהיה מספיק אומרו ויגר מצרימה במתי מעט ומה צורך להגיד ספור הדרך בירידה אחרי שאין בירידה ההיא דבר שיתחדש ממנו ידיעה או ענין, שבאומרו ויגר מצרים נתפרסם שירד שם. ולכך בא מסדר ההגדה לתת טעם לאומרו וירד מצרימה, שודאי רצה להורות על היות יעקב אנוס בירידה ההיא, כשארז"ל ראוי היה יעקב לירד למצרים בקולרין ובשלשלאות של ברזל אבל הש"י רצה וסיבב סבות לקיים מה שנאמר אמשכם בעבותות אהבה, וקרא המשיכה הזאת שהיא על פי הדבור לפי שהוא סיבב הסיבות. ונתחייב מביא הבכורים לומר זה כדי להודיע גודל חסדו ית' היותו עמנו, שלא רצה לתת לנו נחלה כמו שנתן לעשו אבל רצה קודם שיתפרסם אלהותו ית' היותו בעל הבירה ואדון הכל ואחר כך לתת לנו תורה הישרה, ואחר כל זה שתבא אלינו נחלת הארץ ולא יאמרו או"ה שאומה של בזוזות אנחנו, כמו שא"ר יצחק על מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. ושלזה היתה מוכרחת ומחוייבת אלינו ירידתנו למצרים, שאל"כ לא היה יכול לומר מביא הבכורים האדמה אשר נתת לי ה', עד שיברר שאין אנחנו אומה של בזוזות, ואח"כ על מה שאמר ויגר שם אמר מסדר ההגדה מלמד שלא ירד להשתקע ולא אמר מלמד שלא נשתקע ושגרות היה לעולם, כי אנחנו רואים שודאי נשתקע. אבל לתיקון הלשון הביא ראיה מהכתוב האחר שנא' לגור בארץ באנו, שפירושו לגור היתה כוונתנו כשבאנו מארץ כנען אבל אחר כך כשאמר לו הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה הוכרח להשאר שם שהרי אמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. ולכן אמרו ועתה ישבו עבדיך, כלומר שעתה הסכימו להשתקע, וזה אומרו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ולפיכך הביא כל הכתוב שלא היה צריך להביא מה שנאמר ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן רק על הדרך שאמרנו וכן השיב פרעה הושב את אחיך וכן נאמר ויתן להם אחזה בארץ מצרים וגו' כאשר צוה פרעה, שאחר שהבטיחו