מעשי השם חלק ב שיז

לו קצת ידיעה ומצדה היה חוקר בישוב הענין במה שתמה, אבל עשו שאל כרשע כאשר ראה מוליכי המנחה אמר מי לך כל המחנה, נראה כמקנתר שכבר ידע שהם שלו אבל שאל למה הם לו כפרש"י שם, ויעקב שהוא איש תם כשראה בבקר והנה היא לאה שאל מה זאת שהיא שאלת התם ממש שתמה על כללות הענין למה נתן לו לאה ולא רחל, ולא נתעורר בתשובה הפשוטה שאין לתת הצעירה לפני הבכירה, וישמעאל הוא שאינו יודע לשאל ועליו נאמר והוא יהיה פרא אדם. ולפיכך המגיד נתן שבחו להש"י שנתן תורה שהזכירה לשון הד' שאלות הללו בד' לשונות נגד ד' בני האבות, שכל הבנים מתחלקים לאלו הד' מינים, ולא היו התשובות שנאמר בכתוב כל אחת הראויה לשואל ההוא אבל היו התשובות לענינים הנשאלים, דהיינו על פסח ועל כללות המצות, ויהיה מי שיהיה השואל, כי יהיה תם חכם או רשע וישאל על הפסח תשובתה תהיה ואמרתם זבח פסח. ואם תהיה על הבכורות תהיה התשובה בחוזק יד הוציאנו וגו' ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור וכאשר תהיה השאלה על כל העדות והחקים שניתנו בתורה תהיה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו, אמנם כאן לא בא המגיד לומר רק שאחר שצריך לספר יצ"מ ולהשיב לשואל, אמר שיש ד' לשונות בשאלה בתורה, עד שהבן החכם כאשר יראה בליל פסח השינויים הנזכרים, יבחר לו בשאלתו הלשון הנבחר שבכלם לפי כוונתי ויקחנו בהשאלה, וכן הרשע לפי רשעתו יבחר לו ג"כ, וכן התם, כי כל אדם המדבר או כותב אגרת לרעהו יקח בהשאלה מן הכתובים ויסדר דבורו על לשון הכתוב כי כן יאות, ולכך אלו הבנים השואלים כל אחד מהם ישאיל לו לשון כתוב אחד כפי תבונתו ודעותיו וכפי המבוקש בכוונתו וכדי לעורר את האב שיכיר את תכונת הבן ומבוקשו מתוך לשון שאלתו אמר המגיד הלשונות הללו, וגם כדי שילמדו הבנים הלשון הראוי כפי תכונתם ולא ישאלו בלשון שאינו הגון, ולזה אמר שלבן השואל בלשון החכם ישיב לו כחכם בעומק הענין, והשואל כרשע יוכיחנו על רשעו, והשואל כתם ישיבנו אבל לא בעומק כדי שיוכל להבין, ושאינו יודע לשאל יספר לו הענין לבד. ומעתה נבוא אל פרטי הספקות שבפרק זה שאנחנו בו

ספק א' בתשובה לחכם שיאמר לו כהלכות הפסח, למה הוצרך לומר מה מן ההלכות יאמר לו, ואחר שרצה לומר לו אחת מן ההלכות למה אמר הלכה זו יתר על אחרות, גם צריך לבאר מלת אין מפטירין, שמהרי"א נדחק לפרש שהוא לשון דבור כמו יפטירו בשפה יניעו ראש. ולפי זה לא יהיה הצווי שלא יאכלו דבר אחר אכילת הפסח. גם מלת אפיקומן יצטרך ביאור. ולדעתי גם שתי המלות האלה הם בלשון יון שכשהם רוצים לומר איש לרעהו תטעום זה אומרים אפטר, וכן גם כן ממש בלשון ערבי וכן בלשון אשכנז ואפיקומן נקרא בלשון יון מה שאוכלים להעביר שמנונית הפה, והיא מלה מורכבת משתי מלות, שאפי בלשון יון רוצה לומר על, וקומן רצה לומר שומן, והיה אומרו אפיקומן כאלו יאמר על שומן, וכן אומרם אפוטרופוס שפירושו על אדם, שאפי פירושו על וטרופוס פירושו אדם, וכאשר היונים ירצו לומר למשרתים שיביאו להם פירות המעבירים שמנונית הפה אומרים תביאו אפיקומנא. ועל פי דרכנו זה יהיה פירוש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אין טועמים אחר הפסח על השומן ר"ל דבר להעביר השמנונית מן הפה, והדברים מיושבים על נכון

אמנם יש לשאול שהחכם גם כן אמר אשר צוה ה' אלהינו אתכם שהוציא עצמו מן הכלל. ומהרי"א בפירוש ההגדה שקראו זבח פסח נכנס בכמה דוחקים ליישב זה ע"ש. אבל לפי דרכנו ודאי יבחן היות שאלה זו שאלת חכם באמת, שהוא אמנם שאל שכאשר יצוה להעשות פועל א' זכר לדבר א', המשל בזה עשיית הסוכה זכר לענני כבוד, הנה הספיק בצווי על עשייתה מבלתי שיצוה להגיד הדבר ההוא לבנים שהוליכנו בענני כבוד, אם כן כאן בפסח שאנו עושים חקי הפסח והמצה והמרור זכר יצי"מ ולענינים שהיו בה למה הוצרך הצווי בהגדת העדות לבנים לומר עבדים היינו, הרי כבר יבין הדברים מתוך החקים כמו בסוכה, ואם לא יובן מתוך החקים היה ראוי שיבא הצווי בהגדה לבד ומה צורך בחקים וגם בסיפור, ולכן אמר הבן החכם מה העדות והחקים, למה הוצרך לעשות חקים ולהעוד גם כן לבנים ענין יציאת מצרים. ובזה יתיישב שגם הוא אומר אתכם כמוציא עצמו מן הכלל, שהבן אינו חייב להעיד אלא לשאל כמו שנאמר שאל אביך ויגדך, ואינו מעיד רק האב לבניו כשיהיו לו בנים, אם כן היטיב לומר מה העדות והחקים אשר צוה ה' אלהינו אתכם נגד אביו ואמו שהם מצווים להגיד לבנים, ובאה התשובה על שאלת החכם נכונה מאד לומר שאם לא היתה הכוונה בעשיית החקים היינו הפסח והמצה והמרור רק לזכור שהיינו עבדים במצרים ושיצאנו משם, לא היה בא צווי על הגדת העדות והחקים, כי היה מספיק עשיית החקים כמו עשיית הסוכה שהספיקה מבלתי שנהיה מגידים לבנים עדות שהוליכנו בצל ענני כבוד, אבל בהיות ביצי"מ הכרח אל נתינת טעם אל הפרטים שנהיו בה, אשר אשר זה א"א להודיע הטעמים בעשייתם חקים לבד לפיכך הוצרך הציווי אל הגדת העדות גם כן. ואמר שכשם שהוא שואל דרך חכמה שישיב לו גם כן דרך חכמה ויאמר שנצטווינו לבלתי אכול אפיקומן אחר הפסח, שאם יאכל דבר המעביר השמנונית מן הפה הרי בטל טעם הפסח, כמו כן אם היינו עושים החקים דהיינו פסח מצה ומרור מבלתי שהיינו מגידים בעדות טעמי פרטי הדברים שנהיו היה ענין נעדר הטעמים, ולהגיד סיפור הענין בלתי עשיית החקים עד שישאלו הבנים גם כן לא יתכן שאין הדבר המסופר נקבע