מעשי השם חלק ב שיב

הכרזה זאת בשאר חגים שגם בהם נאמר ושמחתם, ממה שיעשה הכרזה זו בפסח, כי בענין פסח אמרו ז"ל אין לך עני שבישראל שאין לו ד' כוסות. ועוד טען מהרי"א בפיסקא זאת לומר למה קראו לחמא עניא, והביא ו' דעות בנתינת טעם לזה. א' מ"ש שמואל פרק ערבי פסחים לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, ועל זה כתב שהוא בלתי מספיק כי גם על הפסח והמרור יש עניית דברים וכו' ועוד שהנה הכתוב קרא את המצה לחם עוני ולא היה זה מפני ההגדה כי עדיין לא נתקנה, עכ"ל מהרי"א והנה רצה לסלק דעתו של שמואל בדברי הבאי, כי באמת שמואל נתן טעם אל מה שקראו הכתוב לחם עוני ודרש שיש בו עניית דברים, כיון שציותה התורה ואמרה והגדת לבנך וגו' בעבור זה. ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, הרי אין לך עניית דברים גדול מזה שהוא עניית על שאלת הבן. ומה שטען שגם במרור ובפסח יש עניית דברי' אין מקום לטענתו כלל, כי עיקר הסעודה הוא הלחם, ועוד שלא מצינו מצוה בהגדה לבנים על ענין אכילת מרור ולא שאלה מן הבנים עליו, ולא נאמר שאלה לבנים רק על ענין הקרבן פסח ועל ענין המצה. כי בענין קרבן פסח נאמר כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה'. ועל המצה שנאמר מצות יאכל את שבעת הימים נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי, ועם היות שדרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אין הענין מחוייב שתהיה ההגדה ועניית הדברים על המרור לתת טעם לאכילתו, אבל להודיע לבד שההגדה מחוייבת בשעה שהמצה ומרור מונחים לפניו דהיינו בלילה. ובזה הותרו הספקות אשר נתעורר בו מהרי"א על דברי שמואל שאמר שנקרא לחם עוני על שם שעונין עליו עוד האריך שם מאד מהרי"א להביא כל הו' דעות והביאם בחשבו שכלם אל כוונה אחת לתת טעם למה קראו הכתוב לחם עוני, ואין הדברים כן אחר ההשקפה הנכונה בעיון, ששמואל בפרק ערבי פסחים אמת נתן טעם אל הכתוב שקראו לחם עוני, אבל האחרונים לא היה נתינת טעמם רק אל מה שקראו מסדר ההגדה לחמא עניא ולא קראו בשם מצה. כי הטעם הג' שהביא שנקרא לחם עוני ואמר שמפני עבודתם במצרים לא היו מניחים אותם מצריים ללוש עיסתם ולאוכלה כראוי. לא יתכן לומר שמטעם זה קראו הכתוב כן. שלא אמר הכתוב ואכלת לחם עוני, אבל צוה לאכול לחם עוני כי בחפזון יצאת, ואם היה מטעם זה הל"ל כי לחם עוני אכלת במצרים אמנם נתינת הטעם הנזכר איננו רק אל מסדר ההגדה שקרא המצה שאנו אוכלים לחמא עניא שכמוה אכלנו בארעא דמצרים, ולכך אמר שמצריים לא היו מניחים אותם ללוש כראוי, שאם היה הכוונה לומר שהמצה הזאת שאנו אוכלים היא כמו המצה שאפו מן הבצק שהוציאו, לא היה אומר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהלא לא אכלוה במצרים, לכן פירש שהיא כמו הלחם שהיו אוכלים בהיותם עבדים, כי נראה לו דוחק לומר שאומרו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים יהיה פירושו בגבול מצרים, וכן הטעם הד' שהביא על שם עניים של מצרים, מבואר ג"כ שנכנס בפרצה דחוקה כדי ליישב מה שסודר בהגדה בארעא דמצרים, וכן הטעם הה' שהביא שנקרא לחם עוני על שם קרבן עני, מבואר גם כן שהכוונה ליישב אומרו בארעא דמצרים, ולכך אמר שכשם שהיו עניים במצרים ואופים עיסה קטנה כמו כן עתה במצה. וכן פירש הרמב"ן ב' פירושים, א' על הכתוב שקראו לחם עוני, וא' על המסדר שקראו לחמא עניא. והפירוש הב' הוא שנקרא לחם עוני שלא יאכל מצה עשירה. ואם היה כוונת פירושו זה על הכתוב, אם כן הכתוב שאמר שבעה ימים תאכל לחם עוני היה אסור לאכול מצה עשירה כל ז', באופן שבחרנו שהטעמים שנתנו האחרונים הם אל מה שקראו מסדר ההגדה לחמא עניא

אבל אנחנו נראה לתת טעם נכון אל מסדר ההגדה שנקרא לחמא עניא ולמה סידרו בלשון ארמי, וגם נבאר למה כל פרק זה הראשון לא היו אומרים אותו בזמן שבהמ"ק קיים להודיע שהמצה היא לחם עוני, כי זה יש לשאול לכל הפירושים שהזכרנו וכ"ש לפירושו של מהרי"א. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם בנוסח ההגדה בזמן ב"ה שלא היו אומרים פרק זה, ונאמר כי הנכון לומר בפרק זה הוא שכאשר גלו בבית שני חג פסח ראשון שהיו שם בליל פסח ורצו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים וישבו על שלחנם, זכרו את ציון ששם בציון היו מתקרבים השכנים והאוהבים והיו מתמנים לאכול קרבן פסח והיו שמחים לעשות רצון קונם, ושם בגלותם שראו שאין קרבן פסח ושיש להם לאכול כזית מצה שמורה זכר לקרבן פסח ולא נתחברו האוהבים והקרובים כמנהג וראו עצמם יחידים גלמודים עבדים גולים מארצם, התחילו כמקוננים על ציון לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ואמרו על סעודתם זאת בראשה, הא לחמא, כי הסעודה בכללה נקראת לחם כמו שנאמר שימו לחם, וכן מדוע לא בא בן ישי אל הלחם, כמו כן אמרו הם בגלות על סעודתם, כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, ר"ל אין סעודתנו זאת בליל פסח של שמחה כמו שהיינו עושים בכל שנה בארץ ישראל, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודות שהיו עושים אבותינו כשהיו עבדים במצרים, שהיתה ודאי סעודת ענוי כזאת שאנחנו פה בגלות אוכלים ביגון ואנחה. ובדרך קינה השלים לומר שבכל ליל פסח לא היו רשאים לקרוא מי שלא נתמנה על אכילת הפסח שאינו נאכל אלא למנוייו, והטעם לדעתי לפי שאין לעשות שני כבשים או יותר קרבן פסח בבית א' רק כבש א' ולכן אינו נאכל אלא למנוייו שמא ירבו האורחים ותהיה סעודה שאינה מספקת, לכן אמרו דרך קינה כי הלילה הזה שאנו אוכלים כזית מצה שמורה במקום קרבן פסח, כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך ייתי ויפסח. ואחר שזכרו את ירושלים וקוננו