מעשי השם חלק ב שו

בים בקוע לשנים והמים להם חומה. ומהרי"א בפירוש ההגדה תירץ שנכנס בחשך שלא ראה שהוא נכנס לים, וגם זה תימה שמלך כמוהו שם בתוך מלכותו לא ידע מקום קרקעית הים, וכ"ש אותה הירידה המופלגת לירד בים

ספק כ"ז אומרו וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, וכבר דרשו ז"ל ששרף האופנים, אמנם לפי פשוטו צריך ישוב מה היה ההממה הזאת

ספק כ"ח אומרו ויסר אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות שזה הפך הכוונה שאדרבה היתה הכוונה שירדפו עד אמצע הים, והיה צריך זרוז וקלות לעגלות שלא יצטרך לנערם בים ועוד צריך לדקדק אומרו אופן לשון יחיד ולא אמר אופני מרכבותיו: ספק כ"ט אומרו וינער קודם שנא' ששבו המים, ואם פירוש הניעור הזה כמו שדרשו ז"ל שניער אותם כקדרה מלמעלה למטה היה ראוי לומר קודם ששבו המים ואח"כ לומר שניער אותם: ספק ל' מה שנא' לענין קריעת ים סוף וידעו מצרים כי אני ה', וכבר נאמר פרשת וארא שבהוצאה שיוציא אותם מתוכם ידעו כי אני ה', כמו שנא' וידעו כי אני ה' בנטותי ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם

ספק ל"א מה שנא' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ואדרבה מה שעשה להם היתה היד הגדולה שעברו ביבשה, אבל מה שנטבעו המצריים לא היה צריך יד גדולה שהמים מטבעם שבים אל מקומם: ספק ל"ב אומרו ויט משה את ידו וישב הים, כי מה צורך לנטייה זאת כי בסור סיבת רוח קדים הלא ישובו מעצמם

פרק כב

הנה עשינו פרק לעצמו בביאור וישוב היתר הל"ב ספקות אשר נתעוררנו בהם. כי בהתבאר אופן הענין איך שהיה, יותרו כל הספקות להיות קצתם נתלים זה בזה. ונאמר כי אמנם הענין היה כאשר הקדמנו שאין ספק שמששת ימי בראשית התנה הקב"ה עם הים שיבקע כמו שדרשו ז"ל ממ"ש יקוו המים. ועוד יתכן כמ"ש בחבורנו ח"א הנקרא מעשי בראשית פ"ג שיסוד המים נברא מקשיי כאבן, כאשר נראה עד היום בחורף כאשר יתרחק השמש שהמים נעשים קרח כאבן כ"ש בעת הבריאה שעדיין לא נברא השמש. וה' צוה במה שאמר יקוו כאלו אמר יזלו שיהיו נוזלים לא מקשיים. וכאן בקריעת ים סוף חזרו למה שהיו שכן התנה עמהם. וזהו שנאמר היות המים כחומה וכן נאמר קפאו תהומות. וכבר בח"א מחבורנו פ"ג על הכתוב שנאמר ולמקוה המים קרא ימים שאמר בלשון רבים אמרנו שהיתה הכוונה שמאז קראם ימים להיותו עתיד מקוה המים להקרע לשנים לכך קראו ימים ע"ש, ולא היתה הכונה בתנאי ההוא להטביע מצרים בתוכו רק לקורעו כאשר הוביש מימי הירדן מפניהם למען יבהלו אלופי אדום וימוגו כל יושבי כנען, שהרי לא נתייעד זה ענין הטביעה לא לאברהם בין הבתרים ולא למשה בסנה. אבל רוע מעלליו של פרעה ורום לבבו וזדונו הגיעו שאמר לישראל שיעבדו את ה' וגם שיברכו אותו כאלו משתף עצמו לש"ש, כאשר הרחבנו הדבר פרק כ' ע"ש. ורצה הקב"ה להראות למצרים ולהודיעם שהוא ה' ואין אחר משתתף עמו ולזה היה הענין ברצונו ית' שאחרי שהלכו ישראל ממצרים היתה התחבולה האלהית שישובו ויחנו כדי להחזיק לבו לרדוף אחריהם, ובהיותו מהיר וזריז לעשות הרדיפה הזאת כמו שארז"ל שהוא בעצמו אסר רכבו, הנה יצא הוא קודם בשש מאות רכב בחור ואחר שיצא הוא לרדוף רדפו גם כל מחנה מצרים אחרי פרעה, וזהו שנאמר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל כמו שיבא בס"ד בפירוש השירה. כי פרעה אמר לכל מחנה מצרים שהנה הוא עם השש מאות רכב בחור שלו שהם קלים למרוץ שהוא רוצה לרדוף את ישראל כדי להשיגם. ואמר להם עוד אל ירע בעיניכם ותחשבו שלפי שאני קודם לכם שלפי זה אקח לעצמי השש מאות רכב בחור כל השלל, כי אע"פ שאתם תאחרו לבא אפי' הכי אחלוק עמכם, זה אומרו אחלק שלל ואל תאמרו בלבבכם היאך תרדוף שש מאות אלף רגלי בשש מאות רכב, שאני ימלאני לבי להוציא חרבי מעלי ולהורישם בלי חרב רק בידי לבד. וזה אומרו תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי. וכן סיפר הכתוב שהקב"ה החזיק לב פרעה לרדוף אחרי בני ישראל והחזיק ג"כ לב מצרים לרדוף אחרי פרעה ואלו הם השתי רדיפות שנאמרו, והותר הספק הא' וספק ט"ו וט"ז. ומה שנאמר שהשיגו אותם על פי החירות, אין הכוונה שפרעה השיג את ישראל, אבל הכוונה שמחנה מצרים השיג את מחנה פרעה שם והותר הספק השני ובא הסיפור לענין זה שהשיגום לפי שהקב"ה רצה שפרעה וחילו לבד ירדפו תוך הים, ומחנה מצרים רצה שלא יכנסו בים כי לעדות לבד הובאו שם. וזהו שנא' וידעו מצרים כי אני ה' והותר הספק כ"ט, ונתחזק לבם לרדוף כאשר יתבאר עוד. והנה אין ספק שכאשר אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה נבוכים הם בארץ וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ודאי כל הדברים ההם אמר משה לישראל שכדי להשמיד את פרעה ואת חילו תהיה כוונת התחבולה ההיא, אבל לא גילה הקב"ה שהוא ילחם להם ויטביעום בים, ועם כל זה כאשר שמעו ישראל שהשי"ת יחזיק לב פרעה לרדוף אחריהם שמחו על זה, כי לא חשבו שיחזק רק לב פרעה וחילו לבד, ר"ל המלך ועבדיו כמו שנאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וכבר ידעו ישראל שחיל המלך ועבדיו היו שש מאות רכב או יותר מעט, ועל כן שמחו על