מעשי השם חלק ב שא

ימי צער ובין כשהיו אוכלים על שלחנו של מלך, כי אין כוונת הכתוב כאן להודיע כמות ימי צער רק כמות הימים שהמשפחה הזאת ירדה למצרים ועד שיצאו. והנה הם באמת ת"ל שנה בצמצום רב, שבן חמש ושבעים ירד אברהם הרי כ"ה עד לידת יצחק, ובן ס' היה יצחק כשנולד יעקב, ובן ק"ל היה יעקב כשירד למצרים, וה' שנים שהיו אוכלים משלחנו של מלך, ורד"ו שנה שאכלו משלהם ונשתעבדו, הרי לך ת"ל שנה בצמצום. ולפי שהיתה כוונת הכתוב כאן למנות מתחילת ירידת אברהם למצרים לכן אמר בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ולא אמר בני ישראל, לכלול את אברהם שאברהם ודאי מכלל צבאות ה' הוא, והיה כאלו אמר מעת שהתחילו צבאות ה' לרדת למצרים ועד שיצאו ממנה היו ת"ל שנה. וזהו שארז"ל אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, כלומר שמאז התחיל המנין. וע"פ דרכנו זה כל הספקות הותרו על נכון והחשבונות כלם צדקו יחדיו אין כושל

פרק יח

במה שנאמר לכו עבדו את ה' כדברכם פירש הרמב"ן ז"ל פיוס שירצו לצאת, לפי שראה שהיה מספיק אומרו קומו צאו מתוך עמי ומה לו אם יעבדו את ה' או לא יעבדו. אבל לפנים יתבאר ענין זה בס"ד עם מה שנאמר וברכתם גם אותי. וכל הכתובים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' יתבארו בפירוש ההגדה בס"ד. ובמה שנאמר פטר חמור תפדה בשה פרש"י על דעת רז"ל גזרה היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים טעונים מכסף וזהב. ולפי הפשט יפלא שאדרבה בבאור מורים הכתובים היות הפדיון זכר למה שניצולו מן המות שלא מתו עם כל בכור בהמה שמתו במצרים, וא"כ איך יורה על שהבכורות של מצרים דומים לחמורים וגם מה שפרש"י שסייעו ישראל ביציאתם א"כ לענין זה לא היה ראוי שימותו ואדרבה לא היו צריכים פדיון. אמנם על פשט הכתוב יתכן לומר שלא היה להם לישראל בהמה טמאה זולתי חמורים, והעד על זה מה שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי ולא אמר לא סוס ולא גמל. ואל תתמה שגם לפרש"י שכתב שסייעו ביציאתן צריך לומר שלא היה להם לא סוס ולא גמל שאם היה להם למה לא סייעו גם הם שהרי משא גמל גדול משל חמור ואם סייעו למה לא יפדו ג"כ בכוריהם, אלא ודאי שלא היה להם בהמה טמאה זולתי חמורים ונצולו מן המות משאר בכור בהמה שבמצרים ולכך נצטוו על פדיונם ועד שני על זה מה שנאמר פרשת קרח סתם שהבהמה הטמאה יפדה בשה, שנראה שלא היה שם רק חמור ובשביל זה לא חששה התורה לבאר שאין פדיון רק לחמור, וכתב בהמה טמאה סתם כאלו יאמר שהבהמה הטמאה שהיה להם יפדה גם מה שנאמר והיה כי ישאלך בנך ושאר הכתובים עד סוף הפרשה יתבאר בפירוש ההגדה בס"ד בסוף חלק זה. וכבר נתבאר בפי"ג מה שנאמר וה' נתן את חן העם, וכן ניתן טעם לסבה על ענין הריגת הבכורות ולא זולתם וכן מצותו ית' להיות הבכורות קודש לו והבכורים וראשית העריסות דהיינו חלה, וכן בחר את ישראל וקראם בני בכורי וכן נקראו ראשית תבואתו. וכל זה מטעם אחד שלפי שנתפשטה אמונת הקדמות בעולם טרם האיר אורו של אברהם, ולא היו מאמינים היות ראשון לטבע, ובא אברהם ופרסם היות מציאותו ית' מחוייב ושהוא חידש וברא את הכל. ואומת המצריים לבלתי היותם מאמינים היות שם ראשון היו עובדים מול טלה על היותו ראשון למזלות וזהו תועלת הספור שספרה התורה היות שרה עקרה ורבקה עקרה ויעקב טפה ראשונה כמו שדרשו ז"ל משל לשפופרת, וגם אותה הבכורה שהיתה לעשו שיצא ראשון וקנאת יעקב עליה כי ידע היות הבכור קדש לה'. ורצה להודיענו הש"י בתורה שלפי מערכת הכוכבים לא היו בנים לשרה, ואמנם הקב"ה שדד המערכה והרס ענינה עד שהולידה את יצחק, ועם היות שאדם היה הנביא הראשון ואותו היה נאות להקרא בן בכור להקב"ה, אין הדברים כן, כי אדם היה ראשון מן האדמה. אבל הפטר הרחם ראשון שיצא בעולם נגד מערכת הכוכבים ונגד כל מערכות השמים רק על פי מצותו וגזרתו ורצונו ית' היה יצחק. ובהיות יעקב טפה ראשונה של יצחק נקראו ישראל בני בכורי וכן ראשית תבואתו כי יעקב נקרא בן בכור, וכן תקנו ז"ל בנוסח הברכות המסודרות אבל אנחנו עמך וכו' עדת יעקב בנך בכורך, שבערך האנשים היה עשו הבכור כיון שיצא ראשון לאויר העולם, אבל יעקב הוא הבכור בערך מי שיצר הטפות כיון שהוא טפה ראשונה. ולכך כאשר הביא הקב"ה בעולם האומה הזאת הקדושה שפרסמו היות הוא ית' ראשון לטבע ושהוא חדשו מאין, רצה שיתקדשו כל הראשיות דהיינו בכור אדם ובכור בהמה ובכורים וחלה. וע"כ הרג בכורי מצרים לפי שמצרים היו מכבדים אותם על שם מזל טלה שהוא ראשון למזלות לכך נהרגו. וזהו שהתרה בהם שלח בכורי ואם לא אז יהרג בכורו, באופן שכל זה הוא לפרסם היות יתברך, ראשון לכל מה שנברא ושהוא חידש הכל

ובזה יתישב הדעת במה שיפלא בתחלת המחשבה מה זה שלכל האומות והמשפחות שנבראו בעולם ניתן רשות לכבוש הארץ וכן כבשוה וחלקו אותה ביניהם, ולאומה הקדושה הנבחרת מאתו ית' לא היה כלל חלק בכבישה ההיא כשאר האומות עד שהוצרך לתת להם חלקו של כנען, אמנם על האמת היה כן לפי שאין להם לישראל חלק כלל