מעשי השם חלק ב רצט

ילקה השמש אם כן עובדי הגלגלים היה ראוי שילקו הגלגלים. אבל לדעתי היה טלה לבד האלוה שלהם וכל מי שהיה נולד בתחלת כניסת השמש בטלה היו תופסים אותו לאלוה או לקדוש כמו שיש לאומות עד היום אנשים שתופסים אותם במעלה יתירה וקוראים אותם קדושים, וכל מי שנולד ביום חג שלהם קוראי' אותו בשם חג ההוא. וכן היה מנהגם שאותם שהיו נולדים במזל טלה היו קוראים אותם כמו שקוראים בלשונם מזל טלה, ובאותם עשה שפטים כמו בבכורות וזהו שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים, שגם אותם היו מקברים. דאל"כ מה ענין ספור משפט באלהיהם אצל הקבורה כי אין שם הספור לבד צאתם לעיני כל מצרים שהיו מקברים והיו רואים ישראל יוצאים ומה ענין סיפורו שם הרקבת העץ והמסת המתכת או המשפטים שעשה במרום. ומה שלא אמר לשון הכאה גם באלהיהם, לפי שהבכורות היו מתים פתאום אבל אלהיהם על ידי יסורים רעים. לכן אמר לשון שפטים ולא הוזכר בכתוב שהיתה יראתם זולתי הטלה, כמו שנאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן, וכן תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו. עוד חזוק לדברינו אלה מה שנא' בירמיה ושבר את מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים ואת בתי אלהי מצרים ישרוף באש, והנה מה שנאמר בית שמש כבר פירש"י ז"ל שלא היה השמש עבודת מצרים רק שבויי סנחריב עשו המזבחות ההם, אבל באלהי מצרים אמר שישרוף בתיהם ויוליכם בשבי ולא יפול לשון שבי בפסילי עץ ומתכת או בצלמי צבא מרום רק באנשים

ובמה שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', יפלא שהדברים הללו שדבר משה אל פרעה דבר אותם, כמו שנאמר וירדו כל עבדיך, ואומרו למען תדעון ל' רבים נראה שלא היה מדבר עם פרעה, ואין מחק המוסר שידבר אדם עם המלך ויכלול עבדיו עמו, ולעולם לא נאמר רק למען תדע בלשון יחיד, וכשאמר טרם תיראון מפני ה' אלהים ביאר הדברים ואמר אתה ועבדיך, אבל סתם שיכלול העבדים עם המלך אין זה מחק המוסר, ועוד שאמר מבכור פרעה וכן היושב על כסאו נראה שלא היה הדבור עמו, שהל"ל מבכורך היושב על כסאך. אבל יתכן שמשה כאשר אמר לא אוסיף עוד ראות פניך תכף הפך פניו כלפי העבדים עם היותו לפני פרעה, ולכך דבר פעמים לנוכח ופעמים לנסתר

ומה שטענו ג"כ המפרשים על אומרו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, ורש"י פירש שלילה הוא רשות למחבלים. והרמב"ן טען עליו ופירש שצוה כן כדי שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל וכו'. וגם זה זר כי לא יתכן שאם כן המצריים שיצאו היו מסתכלים ח"ו. אבל לדעתי יהיה הענין בטחון, שזה ידוע שכאשר ישמעו העם צעקה בעיר יצאו מפתח ביתם לדעת מה זה מפני יראתם פן תדבקם הרעה, לכן הבטיחם שלא יפחדו מחמת צעקת המצריים ושלא יצאו מפתח ביתם, והיתה גם כן מצוה שבהיות גלוי לפניו שהמצריים ימהרו לשלחם לכן ציוה להם שלא יצאו בדבר המצריים בלילה עד הבקר, שלא יראה כעבדים הבורחים, כמו שנאמר ממחרת הפסח, שמה שנא' פ' ראה הוציא ה' אלהיך ממצרים לילה כבר פירשו ששב אל הרשות הניתן מאת פרעה שהיה בלילה זהו לפי דרכו של רש"י. אמנם על פי דרכנו יתכן מאד שהיה צווי גמור כדי שהמשחית לא ינגוף אותם כיון שניתן רשות למשחית ולא היה נמנע רק מן הבתים שהיתה שם השכינה שורה

פרק יז

מה שהוא הספק המפורסם לכל שבו נתחבטו ראשונים ואחרונים לענין נתינת האות על המשקוף והמזוזות, וענין הפסיחה על הבתים עם היות מוסכם שהיתה מכת בכורות על יד הקב"ה בעצמו כמו שדרשו ז"ל ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכתי כל בכור אני ולא שרף, מלבד זה יפלא מאד אומרו ולא יתן המשחית. והר"ן כתב בדרשותיו שעם היות שהשי"ת היה המכה לא ימנע שיעברו עמו משחיתים. ומהרי"א בפירושו על ההגדה טען הרבה על פירושו של הר"ן ז"ל ע"ש והוא כתב בשם ר"י אבודרהם שהמשחית הנזכר הוא כינוי להשי"ת או יהיה שם נאמר על ההשחתה. והוא מהרי"א פירש לעצמו שאומרו לא יתן המשחית הכוונה על המצריים שאין לאל ידם לבא אל בתי היהודים להנקם מהם ואין צורך לסלק אלו הפירושים ולהרחיקם, כי כלם אינם מספיקים לישוב דעת המשכיל

אבל לדעתי יתיישבו כל הספקות הנזכרים באופן נכון כפשוטו של כתובים, כי המשחית היה משחית ממש והיה נוגף ומכניס עפוש האויר בכל מי שהיה מוצא כי כבר ניתן רשות למשחית, ורוב מצרים היו נגפים במגפה אבל לא מתו מהם רק הבכורות כי הקב"ה היה הוא בעצמו ההורג אותם, ולכך הוצרך אות דם על המשקוף ועל שתי המזוזות כפשוטו, שיהיה אות וסימן למלאך המשחית כדי שלא יהיו נגפים כלל, לא להצילם מן המות, כי הקב"ה בעצמו ההורג המכיר ומבחין בין טפה לטפה. ולכך אמרו המצריים כלנו מתים לפי שהיו כלם נגפים במגפה מן המשחית

ובמה שנאמר ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת. פרש"י אם אין שם בכור גדול הבית מת. הרמב"ן כתב שלפי הפשט בכורי מצרים שמתו היו פטר רחם שכן תחתיהם לא הוקדשו רק פטר רחם עכ"ל ויתכן לפי דרכנו שלהיותם כלם נגפים וחשבו שכלם מתים היו צועקים שאין בית אשר אין שם מת, וזה היה נוסח הצעקה לא שהדבר היה כן, אבל לא מת