מעשי השם חלק ב רצח

יאמר אלינו נעשה, באופן שאם יאמר אלינו שלא נשוב אנחנו מחוייבים לעבודתו ולעשות רצונו, ולכך אמר משה בקריעת ים סוף לא תספו לראותם, כלומר מעתה היא מצות ה' שלא נשוב, שכבר נתקיים מה שהקדמתי לומר לו שהעבודה תהיה כפי רצון ה' יתברך, ולכך הוקבעה מצוה בתורה מאתו ית' שלא לשוב במצרים כדי להפטר ממה שאמר משה דרך שלשת ימים נלך, שאחרי שהודיעו שהם נכנסים לעבודת השי"ת ואם הוא יצוה שלא ישובו הנה ודאי לא ישובו לכן צוה אותם, ומחוייבים הדברים היותם כן שהיאך יטעון משה שצריך אל כל הבקר והצאן לזבוח, וכי בעבודה אחת יזבחו כלם. ובשגם נרצה לומר כן וכמו שפירשנו בפרק הקודם במה שנאמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד, עכ"ז יש לומר שזה היה טענה להוליך כל הבקר והצאן, ושאמרו לא נדע מה נעבוד היה הכוונה לומר אין אנו יודעים מה נעבוד ואפשר תהיה עבודה תמידית עולמית. ולכן למה נניח המקנה שלנו פה, באופן שכבר ביאר לו שאם ה' ירצה שלא ישובו שודאי לא ישובו. ולכך קצף פרעה ואמר לא תוסף ראות פני, כיון שאמר לו שהוא ספק אם ישובו או לא. ועכ"ז אחר מכת בכורות ששלחם חזר להזכיר התנאי שישובו כמו שנאמר ולכו עבדו את ה' כדברכם, וזהו שנאמר ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ר"ל שהוא שלחם לעבוד את ה' על הספק, אם השי"ת יגזור שלא ישובו שהוא היה ודאי חושב שהם דברי משה ושישובו, והוגד לו כי ברח העם ושרצון ה' היה שישובו. והעד שכבר שבו וחנו לפני פי החירות ולכך רדף. וזאת היתה התחבולה האלהית כאשר יתבאר לפנים וטעמה בצדה

פרק טו

מה שנאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש וגו', שעם היות שאמרו שאין טעם במצות וכמו שהשיגו האחרונים על הרמב"ם ז"ל, עכ"ז. נראה ודאי שמה שאמרו כן הוא לומר שאין לבקש טעם למצות אבל כאשר יהיה טעם מבואר אין זה חסרון אל המצוה כלל. ועל זה כתב הרמב"ן ז"ל קצת טעמים בקצת מצות ולא בכלם, וכן נראה לתת טעם מתקבל למצוה ראשונה שצוונו השי"ת לקיחת השה לפסח ג' ימים קודם שחיטתו וכבר ר' מתיא בן חרש גם כן נתן טעם כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל איננו טעם מספיק למה ד' ימים ולא ג' או ה', ואמנם לבא אל טעם זה נקדים במה שאמרו ז"ל שנקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח לפי שבו נעשה נס גדול, שפסח מצרים היה יום ה' ועשור היה בשבת והיו רואים המצריים שלוקחים אלהיהן וקושרין בכרעי מטתן ושיניהן קהות שאינם רשאים לומר להם דבר, ובדבריהם אלו ז"ל יקשה שלא מצינו שהוקבע זכר לנס ביום שהיה הנס באותו הזמן כל כך ימים בשבוע, שאין אנו מקפידים רק על כמה ימים בחדש שיציאת מצרים היה בי"ד ומגילה נקראת בי"ד וחנוכה בכ"ה ואין אנו רואים באיזה יום מן השבוע היה הנס בראשון או בשני או בשלישי, וא"כ היה לנו לקרא יום עשירי בניסן יום גדול כיון שבו נעשה נס גדול. אמנם נראה שבנתינת הטעם אל מה שצוה הש"י לקחת השה מעשור לחדש יובן ויתישב גם זה, והוא שלהיות ירידת ישראל למצרים ויציאתם משם הכל אל תכלית שיתפרסם אלהותו ית' בעולם שהוא בראו וחדשו יש מאין, שמי שלא חדש הטבע יש מאין לא יוכל להרסו ממה שהוטבע בו. וכאשר נתפרסם באותם הנסים שעשה הקב"ה במצרים בטול הטבע והריסתו, נתפרסם שהוא ברא העולם יש מאין. וע"כ רצה הש"י שיקחו את השה בעשור לחדש, מפני שהיה שבת שהוא אות כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ. וכאשר נתפרסם למצריים זה כמו שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', עד שהיו רואים קושרים אלהיהן לשחטו והיו שותקין והיו שיניהם קהות, נתפרסם פחיתות אלהיהם שכבר ראו במופת שיש אלוה שברא הכל יש מאין ולא היו מחשבין אלהיהם לכלום, וקודם אותה השבת היו כל השבתות פחותים במעלה בעיני האומות שלא היו מאמינים בו רק בקדמות. אבל אותו השבת נהיה באמת גדול מאד כי כבר ראו שה' ברא הכל יש מאין והוא אשר לו הכח להרוס הטבע, וכיון שמצות ה' היתה לקחת השה בעשור לפי שהיה שבת להגדיל את השבת לעיני המצריים, על כן אנו קוראים השבת שלפני הפסח שבת הגדול, יהיה עשירי בניסן או י"ב, ובדרכנו זה יתיישבו הדברים על נכון. ומן הטעם הזה בעצמו רצה ה' ית' שיתחילו למנות החדשים מניסן והוא ר"ה למלכים לכולי עלמא אפילו למ"ד שבתשרי נברא העולם ואפילו שאז היה השבת הראשון אשר בו שבת וינפש אפי' הכי כיון שלא נתפרסם בעולם רק עד שבת לפני הפסח שהוא בניסן שאז נתפרסם מלכותו יתברך קבעוהו ר"ה למלכים, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והוא הממליך מלכים מלך מלכי המלכים, ועל זה הסמיך מצותו על החדש שיהיה ראש לחדשים וסמוך לזה שציוה על לקיחת השה להיותם שתיהם מטעם אחד שכאן נתפרסם יכלתו ומלכותו יתברך לנצח

פרק טז

בענין שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים כתב רש"י ז"ל אם של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת. והרמב"ן כתב שירמוז לשרי מעלה. ולפירש"י קשה כי מה היה התועלת ברקבון העץ ובהמסת המתכת הלזה יקרא שפטים. ולהרמב"ן קשה למה ילקו צבא המרום, ואם בעד עובדי השמש