מעשי השם חלק ב רצה

במקום המכה. והנה הצפרדע היה גם כן תוך מצרים ובבתיהם וכן הערוב וכן הארבה שנחשך הארץ ממנו לכן התפלל תוך העיר. אבל הברד שלא היה הנזק שלו רק בשדה. כמ"ש שהירא דבר ה' הניס אל הבתים. א"כ הוצרך הדבר לעשות פרישת הכפים חוץ לעיר. וזה אומרו כצאתי את העיר אפרוש כפי והקולות יחדלון כי אין צורך לתפלה. ובזה יתיישב פשט הכתובים כלם כפי פשוטם: ולענין מה שנאמר והפשתה והשעורה נכתה שכתב הרמב"ן שמה שנא' והחטה והכוסמת לא נכו הוא המותר שהותיר הברד, אין הדברים כן, שהרי בהדיא נאמר שאכל הארבה את כל פרי העץ שהותיר הברד אם כן כבר הותיר הברד פרי העץ: אבל לדעתי יראה לומר בישוב הדברים שודאי הדברים הללו היו דברי משה אל פרעה. כי אחרי שאמר לו טרם תיראון האלהים שהיה מוכיח אותו על קושי ערפו, אמר לו שהפשתה והשעורה הוכו לקשיותם והחטה והכוסמת לא הוכו לרכותם, כפרש"י כי השעורה אביב בכרה ועמדה בקשיה וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה. ופירש גם כן כי אפילות הנה רכות ויכולות לעמוד. ובזה היה רומז לפרעה ומוכיחו שלא יהא קשה עורף. שהפשתה והשעורה לקשיותם הוכו והחטה והכוסמת הרכים לא הוכו. וכבר אמרנו שלפי מה שפירש הרמב"ן שלא היה כאן רק הודעה שעדיין נשאר במה להכותם. א"כ לא היה צריך לתת טעם למה אלו הוכו ולא היה צ"ל רק מה שלא הוכה. אמנם כאשר אמרנו הוא נכון מאד, שעיקר אמירתו לפרעה היה הטעם לרמוז לו שהקשה הוכה והרך לא הוכה

ולענין אומרו כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי. כבר אמרנו בפרק הקודם שפירושו הוא שאמר השי"ת למשה שבמה שהבאתי עליו אותות אלה קלים, כפי מדת הרחמים שאני מתנהג עם בריותי שלא יעיר כל חמתו בפעם אחת, לכך הכביד לבו כי היה בעיניו לבלתי יכולת

ובמה שנאמר לענין הארבה ואחריו לא היה כן, פרש"י שביואל היה כבד משל משה במינין הרבה. והרמב"ן השיב עליו ופירש ז"ל כי גדול היה מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם. כי לפניו ולאחריו איננו בא כמוהו ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכת אלהים עכ"ל. ולדעתי אין אנו צריכים לזה שבמצרים היה הארבה כבד מחמת רבויו לא מחמת גדלו כמו שנאמר אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. אבל אותו של יואל היו גדולים מאלו אבל לא היו כל כך רבים, באופן שהרבוי הזה לא היה ולא יהיה וגם הגודל ההוא שהיה בימי יואל לא היה ולא יהיה. כמו שנאמר שם כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון וגו'. ומה שנאמר עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם, ר"ל שכן ברבוי ובעוצם ר"ל בגודל לא היה כמוהו, כי לפעמים כבר ימצא אחד או שנים שהיו גדולים כמותם אבל ברבוי ועוצם כלם גדולים לא היה כמוהו

ובמה שנא' גם אתה תתן בידינו, יפלא שמדבריו אלה יראה שכבר ידע שהקרבנות יהיו מן הצאן והבקר, וכן אמר לו כי ממנו נקח לעבוד, והיאך יאמר ואנחנו לא נדע מה נעבד כיון שכבר אמר לו הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם הרי הודיעו היות הקרבנות מן הצאן. גם יש לראות מה הענין הזה שפרעה היה רוצה לשלוח אותם ולעכב המקנה. ואם היה זה דרך משכון שישובו, וכי יתכן שישובו לעבדות בעבור המקנה. ואם היתה כוונתו על השלל לבד, גם זה לא יתכן שיתרצה שילכו לקחת המקנה בלא משפט אחרי שהולכים ברשותו. אבל נראה שפרעה בהיותו רוצה לחקור אם אמת אתם שרוצים לעבוד ולשוב, אמר הנה העבודה ג' מינים. או עבודה זו תפלה, או קרבנות, או שמחת חג, ואם היה קרבנות כבר אמר ילכו הגברים והכוונה עם הצאן, ואם היא שמחת החג ילכו גם הטף ולא הצאן, ואם היה תפלה למה תוליכו הצאן. לכן אמר לו משה שאין העבודה ידועה עד בואם שמה, אם קרבנות או תפלה או שמחת חג לבד. ולכך צריך גם הטף והצאן. ואומרו הן נזבח את תועבת מצרים, ר"ל אם תהיה העבודה קרבנות ודאי תהיה מן הצאן ואם נזבחה לעיניהם יסקלונו

ואמרו כי ממנו נקח לעבוד את ה' יפלא שאין זו טענה לשלא תשאר פרסה, ואדרבה טענה שישאיר מקצת כיון שאין העבודה רק במקצת. אבל יובן שמשה אמר שהעבודה צריך שתהיה חלק מן הכל דהיינו אחד מן העשרה או מן המאה. לכך מוכרח שלא תשאר פרסה שאם ישאר קצת יהיה בלתי מעושר, וזה אומרו ממנו נעבוד ר"ל מחלק לקוח מהכל נעבוד: ובמה שנאמר גם אתה תתן בידנו זבחים ועולת כתב הרמב"ן לא אמר משה דבר זה להעשות וכו' ולדעתי שנתקיים שהרי אמר הכתוב וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד, ולא היה צריך לומר זה שכבר נתן להם רשות כמו שנאמר גם בקרכם קחו ולכו, אבל נראה שכאשר אמר להם לכו עבדו את ה' כדברכם, ר"ל שיקחו משלו ואח"כ אמר גם צאנכם גם בקרכם קחו, שאומרו כן לרבות הוא על מה שיקחו משלו ולכך נאמר צאן ובקר מקנה כבד מאד שודאי שב אל מה שנאמר עלה אתם והיה כאלו אמר שצאן ובקר ומקנה כבד מאד עלה אתם ממה שלא היה שלהם, שאם היה כלו שלהם לא הל"ל רק גם צאנם ובקרם לקחו, היה רב או מעט, שלא היה מקומו כאן לומר מה שנתן להם ה' רק מה שהוציאו ממצרים

עוד יתכן שנתקיים ופרעה נתן להם זבחים ועולות, ובמה שנאמר לכו עבדו את ה' כדברכם הכוונה לומר שיעבדו את ה' בשלו כמו שדברו,