מעשי השם חלק ב רצג

ענין לענינו, כי כן יתכן שכל אות שנאמר בכל מקום הוא ענין לאותו ענין. וכן בשמואל כאשר אמר להם לישראל שחטאו במה ששאלו מלך היה האות שהיה אז ימי קציר חטים והמטיר. וזה היה לדעתי כן לפי שאין ספק שלא היה שם חטא בשאלת מלך שהרי מצות עשה היא כמו שנאמר שום תשים עליך מלך, אבל החטא היה ששאלוהו קודם זמנו, ולכך נתן להם אות ענין לענין זה שעם היות שהמטר הוא ברכה לעולם, בבואו שלא בזמנו דהיינו ימי קציר חטים לקללה תחשב. וכן יחזקיהו כאשר נתן לו ישעיהו אות כי יתרפא ויעלה ביום השלישי בית ה' הנה היה האות שישוב עשר מעלות אמנם ביקש יחזקיהו כי ישוב הצל אחורנית, ר"ל היה רוצה אות שיהיה ענין לענינו שכאשר שבה הגזרה שנגזרה עליו למות אחורנית כן יהיה לאות כי ישוב הצל אחורנית. ועל כן יאות כאשר אמרנו שגם אלו האותות שעשה משה בענין המטה לנחש וכן היד מצורעת היו ענין לענין שאלתם והתרת ספקם שהיה להם כמו שאמרנו: ואומרו ואת המטה אשר נהפך לנחש תקח בידך אמר כן לפי שאותו שנהפך לנחש לפני ישראל היה המטה של משה, וזה שנהפך לתנין לפני פרעה היה של אהרן שכן נאמר וישלך אהרן את מטהו: ובמה שנאמר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ויחזק לב פרעה, פירש הראב"ע שאמרו החרטומים שלא באה זאת המכה על ידי אהרן בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים כי פרעה לא כיחש הבורא ע"כ. והרמב"ן טען עליו וסילק פירושו ופירש כמו שפרש"י ז"ל שהודו היות המכה ע"י אהרן. ולפי' הראב"ע לא ידעתי מה יאמר על מה שנאמר אני יאורי ולי עשיתיני שכנראה היה מכחיש הבורא. ולפי' הרמב"ן ז"ל גם כן יפלא אומרו ויחזק לב פרעה. שנראה שמדברי החרטומים נתחזק, וכבר היה אפשר לומר לפי' הרמב"ן ז"ל שאומרו כאן שנתחזק לבו ולא שמע אליהם שב אל החרטומים שעצת החרטומים היתה לשלח את ישראל. ולכך אמרו לו אצבע אלהים היא, והוא נתחזק לבו ולא שמע לעצתם

אמנם יראה עוד לומר שהחרטומים אמרו שעליית הצפרדעים מן המים אל היבשה היא נגד הטבע, אבל היות הכנים מן העפר הוא טבע שזו היא תולדותם. כי שני מיני כנים הם יש מין שהם מן הזיעה ויש מין שהם מן העפר, ולכך אמרו אצבע אלהים היא כלומר טבע הוא ואין זו מכה, וכבר הרחבנו הדבור בענין זה ח"א פי"ט ע"ש. וכן פי' הרמב"ם גבי הלחות כתובים באצבע אלהים שכתב הוא ז"ל שכך היו כתובים בטבע. וכבר השיגו על הרמב"ם קצת בחשבם שהוא מיעט בכבוד הלחת באומרו שלא כתב אותם האלהים אבל שהיו כן כתובים מששת י"ב, ולדעתי לא מיעט הרמב"ם בכבוד הלחות אבל אדרבה הרבה והגדיל כבודם, כי כבר ידוע שכל המאמינים קדמות חושבים שהטבע קדמון כך היה לעולמים ואם כן אחר שימצאו לחות שהטבע חרת אותם שכתוב בהם ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ הרי אין לך עדות גדול מהודאת בעל דין כיון שהטבע עצמו העיד כן. וכבר ארז"ל כשנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך שא"ה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש. אם כן זהו באמת שנקראו לחת העדת, שזו היא עדות ברורה יותר ממה שיכתבם הוא בעצמו ית', שאם הוא כתבם גם כן יאמרו א"ה לכבוד עצמו הוא דורש. והיטב לומר כן שאין ליחס להקב"ה פעולה מלאכותיית, לכך נראה שגם פה אומרם החרטומים אצבע אלהים היא ר"ל שהוא טבע ואינו מכה. ומה שנאמר שעשו להוציא את הכנים ר"ל שרצו להבריחם, שאם היו דרך כשוף היו יכולים להוציאם ולהבריחם, ולכך אמרו שהוא טבע

והנה בענין מה שנאמר במכת הערוב ושמתי פדות בן עמי ובין עמך. יפלא שאם בא להודיע הצלת היהודים מן המכה של הערוב ה"ז כפל דברים נוספים שכבר נאמר והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן. והרמב"ן ז"ל השיב שהכוונה באומרו ושמתי פדות שאפילו במצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו. ומהרי"א כתב שענין הפדות שמאותו היום נסתלק השעבוד מישראל ואומרו פדות בין עמי ובין עמך כתב שכמו שיהיו היהודים אצל המצריים יהיו המצריים אצל היהודים ואלו בעיני דברים שאין בהם בנותן טעם. וגם במה שכתב הרמב"ן ז"ל אין הדברים מתיישבים, שלדעתי יחוייב לומר שלא היו דובים ואריות טורפים אנשים בשווקים, שאם היה כן לא יאמר על טריפת האנשים והריגתם תשחת הארץ מפני הערוב, אבל היו נחשים ועקרבים ושרפים וצפעונים והדומה להם שנכנסים לבתים, וע"כ לא אמר ובאו בביתך כמו שנאמר בצפרדעים. רק ומלאו בתיך וגם האדמה אשר הם עליה ר"ל העפר אשר הבתים עליו, שאם היו אריות ודובים ומלאה הארץ לא היו משאירים להם שריד ופליט, ומאחר שלא היו רק שרצים ורמשים ארסיים והם בבתי מצרים או יזיקו ג"כ העשבים מן הארץ על ידי הארס, א"כ יצטרך לומר כשהיהודי נכנס בבית המצרי או שיאכל מן העשבים שלא יזיקנו הארס, וזה רחוק, ואפי' נניח שהם אריות ודובים ונחשים והדומה להם גם כן ושלא ימיתו היהודי שנכנס במצרים, אין זה דבר שיקרא אות. כי היהודים אשר יכנסו במצרים הם בטלים במיעוטם, וכמה וכמה מצריים נשארו במצרים שלא מתו. א"כ מה אות יהיה שהיהודים שנכנסו לא מתו אולי מקרה הוא והיאך יקרא זה אות מפורסם עד שעליו אמר הכתוב למחר יהיה האות הזה. אבל לדעתי כוונת הכתוב באומרו ושמתי פדות הוא כי בעלי חיים בלתי מדברים אין בהם השכלה,