מעשי השם חלק ב רצ

שלח נא ביד תשלח שפרשנוהו לעיל במקומו שהיתה כוונת משה לומר שאותה היד שאמר לשלוח אח"כ שישלח אותה תיכף לפי שאינו איש דברים הנה כאן אמר לו הש"י כי כוונתו לפרסם אלהותו ית' ושלכך יקשה את לבו למען הרבות האותות והמכות במצרים, כי קודם לזה לא אמר לו השי"ת רק ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. ובזה חשב משה שאמר הקב"ה כן בהיותו יודע קשיות ערפו של פרעה, אבל לא חשב שהקב"ה על פי מדותיו יקשה לבו, ולכך אמר שלח נא ביד תשלח לשבר קשיות ערפו בפעם אחת, אבל עתה ביאר לו השי"ת שהוא המקשה לבו ר"ל בהיותו בא עליו במכות קטנות, כאשר יתבאר לפנים בפ' שאחר זה, כי בזה יקשה לבו וזה יהיה סבה כדי שידעו מצרים את יכלתו ית' ומדותיו הטובות

פרק יא

בענין ההקשאה הזאת האמורה כי נפלאת היא בעין כל משכיל רואה ויודע כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט, שהיאך יצדק במשפטי ה' ישרים לומר שהש"י שולח לפרעה נביאו לומר שלח עמי והוא יקשה לבו לבלתי שלחם ויסיר ממנו הבחירה. רש"י ז"ל כתב כדי ליישב הדעת בענין זה וז"ל, ואני אקשה מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עע"א לתת לב שלם לשוב טוב לי שיתקשה לבו, עכ"ל. והנה אין ישוב זה מספיק לדעתי שרבותינו אמרו בא לטמא פותחין ליה, אבל שיקשה לבו לחטא נגדו זה לא יתכן בחק הבורא עם בריותיו

אמנם לדעתי כאשר יושקף השקפת עיון אין בדבר הזה זרות כלל. כי אם היה רצונו יתב' שתכף ישלחם בלתי אותות ומופתים, א"כ למה גזר אומר שישעבדו אותם שהרי לא שעבדום המצריים רק בגזרתו יתב', וגזרתו בשעבוד הזה לא היה רק לפרסם אלהותו יתב' ע"י זרעו של אברהם אוהבו, ואם היה שולחם תכף לא היתה מתקיימת הכוונה האלהית וא"כ המכות והעונשים שנתן לפרעה כלם היו לקיום הכוונה בפרסום האלהות, ולא להיות פרעה חייב בעונשים ההם שכבר הוא היה מקשה לבו, כי באופן אחר לא היתה מתקיימת הכוונה בפרסום. א"כ זה אינו חסרון בחק משפטיו יתברך אפילו שנניח שהסיר הבחירה ממנו, מאחרי שכל הכוונה הראשונה היתה לפרסום ההוא וכיון שהמכות שהביא עליהם לא היו לשם עונש על שלא היה רוצה לשלוח רק להשלמת הכוונה בפרסום כמו שהתורה הכריזה לאמר למען ספר שמי, א"כ אין דבר זה נוגע אל משפטיו ית'. והנה בבריאת יצה"ר שאין דבר רע ממנו דרשו ז"ל טוב מאד זה יצה"ר לפי שעם היותו רע להיותו נברא לתכלית טוב הרי קראו טוב, והנה המשפט צודק רק בבחינה אל התכלית במעשה ההוא, ועל כלב נאמר שקבל שכר כי רוח אחרת היתה עמו. אמנם כי כן אפשר לומר שאין ההקשאה האמורה כאן הסרת בחירה. ויתכן לומר שאין פירוש הכתוב חלילה שהוא יקשה את לבו וימנע ממנו הבחירה לבלתי שלחם, אבל אמר הקב"ה שבהיות מדותיו יתב' עם בריותיו בחסד וברחמים, לא כמלך בשר ודם שעיר או ממלכה אשר ימרו את פיו לבלתי עשות מצותו תכף ידינם לפי חרב, כי הקב"ה אין מדתו כן אבל יתרה בהם וייסר אותם בנחת כדי שישובו אליו, ולא ידינם למיתה רק אחרי הסרבנות המופלג. וזה אמר הכתוב ואני אקשה את לבו, ר"ל אם הייתי בא עליו כמלך ב"ו תכף בחרב ובחנית כבר היה נכנע תכף על כרחו, אבל מה שאני מתנהג ע"פ מדותי עם בריותי בנחת ובהתראות וביסורים בלתי קשים כדי שישוב, אלו מדותי ידעתי שיהיו לפרעה למכשול ולמוקש, כי לא יחשוב שאני כך מדותי להתנהג בנחת אבל זדון לבו ישיאנו לחשוב שמבלתי יכולת לבא עליו בפעם אחד ולא אשנה כמלך ב"ו, לכן אני בא עליו באלו המכות דם צפרדע כנים. וגם ענין זה רצה הקב"ה להודיעו ולהתרות לו שלא יטעה כמו שנאמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. וכן תמצא שנאמר בסיחון הקשה את רוחו, שגם שם היה מה שצוה ה' למשה שישלח לו דברי תחנונים ידבר רש, חשב שמבלתי יכולת לבא להלחם עמו שלח דברי תחנונים, באופן שאותו מעשה שלוחות האנשים שהיתה ממדת טובו יתב' היתה לפוקה לסיחון וזה אומרם ז"ל ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין. והעד המפורסם על היות כן פירוש ענין ההקשאה כאשר אמרנו נתבאר בכתוב בהדיא באומרו כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה, שהכוונה לומר שהכביד את לבו במה ששם עליו אלו האותות הקטנים על פי מדותיו יתב' הישרות בזה הוכבד לבו שחשב שהוא מבלתי יכולת. וזהו שנאמר בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי, כי נראים דברים כפולים כי ספור השם הוא גם כן הוראת הכח. אמנם במה שאמרנו יתכן שהוא כאלו יאמר אם הייתי בא עליך במכה אחת ולא אשנה כבר הייתי מראה כחי ולא היה לך מקום לומר מבלתי יכולת, אבל לא היה נודע שמי שאני מתנהג במדת רחמים, אמנם עתה שבאתי עליך בהתראות וביסורים בלתי קשים ולבסוף אראה לך את כחי, הנה אז יסופר שמי בארץ כי אני חנון ורחום עם בריותי ואני בא עליהם בנחת להשיבם אלי לעשות רצוני ויסופר גם כן יכלתי על ידי סרבנותך

ובדרכנו זה יתישב מאד ענין ההקשאה האמורה, ולא עוד אלא שגם זאת ההקשאה רצה השי"ת במדותיו הישרות שמשה יאמר אותו לפרעה,