מעשי השם חלק ב רפה

לו אלהי העברים נקרא עלינו כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו, או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכך לא שמע פרעה שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים עכ"פ ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים, עכ"ל הרמב"ן: והן אמת אין להשיב על מדרש אגדה אבל זר מאד לומר שהקב"ה ישיב למשה כפי שיטתו ויאמר לו והיה אם לא ישמעו לקול האות הראשון אחר שכבר אמר לו שודאי ישמעו לקולו. ומה שפירש הר"א כי אומרו ושמעו לקולך הוא צוואה כי ראוי להם שישמעו, לא ידעתי מה צורך היה לומר למשה שראוי הוא שישמעו לקולו, ובמה שפירש הרמב"ן שלא יאמינו עוד לקולו כשיראו שפרעה ימאן לשלחם, זר מאד שהרי לא היה צריך לזקנים שישמעו לקולו רק עד שילכו עמו לפרעה אבל אחר שהלכו ואמרו נזבחה מה לו אם לא יאמינו עוד, ומה יש עוד לזקנים לעשות הלא עליו לבדו המלאכה לגמור

אבל לדעתי שאומרו ושמעו לקולך הוא תנאי, כמו שנאמר ושמע אישה והחריש לה שפירושו אם ישמע, כמו כן אמר הקב"ה למשה שאם ישמעו זקני ישראל לקולו שילכו עמו, ואם לא ישמעו שילך לבדו, והעד שכן היה שמשה ואהרן לבדם הלכו והזקנים נשמטו, וכבר משה אמר שודאי לא יאמינו לו שנראה אליו ה' ולכך נתן לו האותות, והאמת כן היה שלא האמינו שמשה ישחררם כמו שיבא עוד ביאורו בס"ד שלא נאמר רק ויאמינו כי פקד ה' אבל לא האמינו שמשה יוציאם, ולכך נשמטו אחד אחד ולא הלכו עמו אל פרעה, ולכך כשנשמטו הלך הוא עם אהרן לבדו, שאם לא היה הצווי רק שילך עם זקני ישראל מי נתן לו רשות שילך בלעדם, אבל תנאי היה כאשר אמרנו והוא הנכון

פרק ז

לענין האותות שנתן הקב"ה למשה המטה לנחש והיד מצורעת כבר פירש"י על פי מדרשם שתפס אומנתו של נחש ולקה בצרעת. והרמב"ן ז"ל פירש באופן אחר, ויתכן לדעתי היות הדברים כפשוטם שמשה היה מתעצם לומר שישראל לא יאמינו לו לפי שקבלתם מהאבות היתה שעתידים להשתעבד ת' שנה, ולפי זה נראה שמשה לא נתיירא באומרו לא יאמינו בי רק שלא יאמרו שמלאך נראה אליו לא ה' ובהיות שאין מלאך עושה שתי שליחיות בפרט הפכים זה לזה הראה לו האותות הללו, וזה אמר הכתוב פ' האזינו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל, שרצונו לומר כשיראו שימית ויחיה יתפרסם כי הוא הוא ולא מלאך כי אין המלאך עושה שתי שליחיות וכמו כן פה כאשר רצה להראות שהוא נראה בעצמו למשה נתן לו ג' אותות, נגד אני אמית ואחיה הנה היה אות הנחש שהיה מטה וחי ושב מטה, ונגד מחצתי ואני ארפא היה ענין היד המצורעת שמחץ וריפא, והיה צרעת להיותו החלי הקשה להתרפאות מכל החולאים, ואמר ואין מידי מציל שפירושו שאם ימחץ ולא ירפא אין אחר יכול לרפאתו ותשאר המכה קיימת, נגד זה נתן לו אות הפיכת המים לדם ושישארו דם וזהו שנאמר והיו והיו לדם ב"פ לומר שכן יהיו ולא יהפכו עוד למים, ולפי דרכנו זה יתכן ג"כ ליישב דברי אגדה שדרשו ז"ל היותם על נכון שכיון שנהפך לנחש ולא לבריה אחרת וכן צרעת ולא מכה אחרת, יהיה הטעם על הלשון הרע כמו שדרשו ז"ל. אמנם סידור השלשה אותות וענינם על הסדר הזה נתיישב היותם על דרך הכתוב שנא' ראו עתה כי אני אני הוא וגו' כאשר ביארנו

ובענין אומרו כי לא איש דברים אנכי יש כמה ספקות שההתעוררות נאות בהם

ספק א' והוא פלאי היאך יתכן שמשה בתחלת הענין קבל השליחות ואמר הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו וגו', ועוד שנית קבל השליחות שהרי לא טען רק שלא ישמעו בקולו והיאך יתכן שעתה שהשיב הקב"ה לו כל טענותיו שיבעט בשליחות מפני היותו כבד פה, וזה הל"ל טרם כל היותו כבד פה

ספק ב' אומרו כבד פה וכבד לשון, כי הפה יכלול כל איברי הדבור שהם הלשון השנים והחיך והגרון והשפתים, ומה ענין אומרו כבד פה וכבד לשון

ספק ג' אומרו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, כי אומרו מי שם פה הטיב לומר כן שהכוונה לומר שיהיה עם פיו, אבל אומרו מי ישום אלם אין לו ענין לענין זה אבל אדרבה היא הנותנת

ספק ד' שיפלא מאד על משה אדוננו על גודל סרבנותו נגד ה' לחזור ולומר לו בלתי שום טענה שלח נא ביד תשלח

ספק ה' שהיה לו לומר בי ה' אל נא תשלחני, ולא לתת עצה להש"י לומר שישלח ביד אחר

ספק ו' שכיון שנתרעם משה על הפה והלשון, היה ראוי להשיב לו מי שם פה ומי שם לשון

ספק ז' אומרו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר, שאין זו תשובה על טענתו. שהוא לא אמר שאינו יודע מה לדבר אבל אמר שהוא כבד פה, ובפרק ה' התרנו הספק הזה אבל יתכן לומר בהיתר כל הספקות הללו כמו