מעשי השם חלק ב רפד

מרחיקים שתי פעולות הפכיות מפשוט אחד, ואם היה ניתן השם כפי מה שנקרא בלשון אדנות, הנה היו"ד האחרונה תורה על רבוי כשהיא קמוצה, כמו עיני, ידי, ואם כן ח"ו היו באים להאמין שניות לכן נתגלה בשם של ההוי"ה בעצמו שמורה על הפשיטות המוחלט והוא בעצמו נקרא בל' אדנות ביו"ד אחרונה שמורה על שתי היכולות

ובמה שנאמר שהש"י אמר למשה שיאמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך, יראה תימה שהוא ית' יצוה למשה נביאו לומר דבר שקר. אבל אחר התעוררות במה שראינו שאמר לו הש"י דרך צווי ושאלה אשה משכנתה שלא היה כאן מקום למצוה הזאת, ועוד שגם אח"כ נאמרה מצוה זאת שנית ונראה היותה פה בלתי צריכה, הנה בזה ההתעוררות יובן מה שאמר לו שיאמר דרך ג' ימים וגו' כי היה זה כנתינת טעם שאחר שגזרה החכמה האלהית שינצלו את מצרים דרך השאלה כאשר יתבאר במקומו פ' י"ג טעם לזה, הנה אמר לו שיאמר דרך ג' ימים שאם יאמר ללכת מכל וכל לא היה הרכוש אשר ינצלו דרך השאלה רק דרך מתנה, ולא היה דבורו שקר שהרי לא אמר שלא ילכו יתר על דרך שלשת ימים, אבל אמר שאחר דרך השלשת ימים תהיה העבודה להשי"ת, ועל פי דרכנו זה נתבאר ישוב המקראות וסדורם על נכון

פרק ו

במה שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ראה רש"י ז"ל שסותר לזה שנאמר וביד חזקה יגרשם מארצו, והיאך יאמר שלא יתן אתכם להלוך ולא ביד חזקה. ופירש"י ז"ל מפני זה וז"ל ולא ביד חזקה אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך והרמב"ן כתב וז"ל והנכון בעיני לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה, עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, עכ"ל וכבר דוחק הלשון לרש"י ודוחק הענין להרמב"ן ז"ל מבואר כי הכתוב מכריז ואומר כי ביד חזקה יגרשם, מארצו ולא הזכיר זרוע נטויה ולא מורא גדול ולא אותות ולא מופתים

אמנם לדעתי מבוארים הדברים אחר שנתעורר קצת למה הוצרך לומר למשה פה ונתתי את חן העם, שכבר בעת היציאה אמר לו הש"י דבר נא באזני העם וישאלו, עוד ספק ב' באומרו ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם, שהיה לו להשלים הדבור כפי מה שהתחיל והיל"ל ואחרי כן יתן אתכם להלוך, או היל"ל קודם ואני ידעתי כי לא ישלח אתכם מלך מצרים, כמו שהשלים לשון שליחות, ולמה אמר קודם לשון הליכה ואח"כ לשון שליחות אבל יתכן לדעתי שהקב"ה אמר לו שפרעה לא יתן אותם להלוך אפילו ביד חזקה כפשוטו, שמעולם אפילו אחרי מכת בכורות לא נתרצה פרעה שילכו לחרות, אבל היה שולח אותם על מנת שישובו כמו שנאמר גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם, שאומרו כאשר דברתם רצונו אל מה שאמר משה דרך שלשת ימים במדבר נלכה ונזבחה לאלהינו דאל"כ מאי אומרו כאשר דברתם, וז"א הקב"ה למשה אפילו ביד חזקה לא יתן אותם להלוך, אבל יחשוב שישובו לעבודתם, ובזה ימצאו חן וישאילום, כי אם היה משלחם ע"מ שלא לשוב אם כן לא היה זה השאלה אבל היה מתנה, באופן שהודיע הקב"ה למשה שמה שפרעה לא יתרצה לשחררם מכל וכל הוא לרעתם כי על כן ישאילום וינצלו את מצרים

ואמרו ושלחתי את ידי וגו' ר"ל שע"י האותות כלם לא יסכים רק לשלוח אותם, וכבר ארז"ל ששלח אוקטורין עמהם, וכל זה הוצרכה החכמה האלהית להודיע למשה לפי שהיה נראה כחסרון כבוד בחק האומה ישראלית לומר נלכה נא דרך שלשת ימים ושתהיה הכוונה ללכת מכל וכל, והיה ראוי לכופו לשלחם מכל וכל ולא בדברים הללו שנראה שרצונו להוציאם ברמאות, כי זה חסרון בחק מי שיהיה כ"ש בחקו ית'. לכן הקדים הקב"ה להודיעו למשה שמאתו יתב' הוא שלא יתרצה פרעה לשלחם אפילו ביד חזקה כדי שישאילום וינצלו את מצרים. ומה שנאמר ביד חזקה יגרשם, ר"ל שיגרשם לפי שעה על מנת שישובו שהרי ארז"ל כן ששלחו אחריהם אוקטורין, וזהו שנאמר ואחרי כן ישלח אתכם ולא אמר ואחר כך יתן אתכם להלוך, שזה לא יעשה לעולם, אבל ע"י המכות והנפלאות ישלחם לזבוח על מנת לשוב כפי שאלת משה ממנו, ובזה הדרך יתכן ישוב המקראות והענין כפשוטו

ובמה שנאמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', כתב הרמב"ן אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו, לשון אלה שמות רבה. ור"א אמר ע"ד הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים, רק לא הזכיר שיאמינו העם או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם,, ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צוואה ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים, וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ, ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אנכי ה', ראוי לא מתקיים, וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת ורבים כן, והנכון בעיני כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולומר