מעשי השם חלק ב רעג

נכנעים תחת המצריים שם עליהם ענין העבודה ההיא, ואם כן אומרו הנה עם בני ישראל רב ר"ל גדול ורם הלבב ומשתרר, כמו ורב יעבד צעיר, וכן רבי המלך, וכן רב טבחים, רב פעלים, קרית מלך רב. אמנם מה שנאמר אחר כך פן ירבה הוא על רבוי הכמות כפשוטו שהיה ירא שלא ירבו בכמות גם כן

פרק ד

אומרו אשר לא ידע את יוסף, יתכן לפי הפשט שאמר הכתוב שלא ידע את אמונתו של יוסף שאם היה יודע אמונתו עם המלכות לא היה חושד את הנמשכים ממנו שיהיו מורדים במלכות, שאם היה חושדם אין טעם שלאהבת יוסף או בשביל הטובה שעשה להם יהיה המלכות בסכנת מרידה. ובאומרו הבה נתחכמה כתב הרמב"ן ז"ל שהיתה החכמה מפני המשפט שלא היה רוצה להרגם בחרב. ונכנס ז"ל להדחק בזה מה שלדעתי אין צורך, כי יתכן שגם קודם העינוי הזה היו ודאי עובדים למלך והיה המלך עושה אנגריא בהם כמנהג ועתה לא נתחדש רק מנוי השרים על המסים, ובא האות היות הדברים כן שלא נאמר ויתן עליהם מסים כמו שנאמר ויתן מס על הארץ רק וישימו עליו שרי מסים, כי קודם לכן היו עושים בהם אנגריא לעבוד המלך ככל המלכים שעושים אנגריא באנשים שהם כבושים תחת מלכותם כשהמלך צריך לעבודה, אבל לא היתה אנגריא קבועה עד שפרעה גזר לעשותה קבע. ועשה זה שכשאין אנגריא קבוע אין שם שרים קבועים אמנם אחרי ששם עליהם אנגריא קבועה, שם עליהם שרי מסים, וההתחכמות היה שיכנע לבבם וגם שיעשו אנגריא חוץ לעיר לבנות פיתום ורעמסס וכן כל עבודה בשדה שבכל יום היו מוכרחים ללכת שם ולעבוד עבודה קשה שהדרך ממעט פ"ו, וזהו עינוי כמו שנאמר ענה בדרך כחי, וכן ארז"ל כי הטיילין עונתן בכל יום והפועלים שעושים מלאכה בעירם עונתן שתים בשבוע ואם עושה מלאכה בעיר אחרת ובא ולן בכל לילה בביתו אחת בשבוע מפני טורח הדרך, והאיך יהרוג אותם בחרב כמו שכתב הרמב"ן והוא צריך בהם לאנגריא של המלך ולמלאכתו והכתוב מכריז שהיו תוהים על ששלחו אותם ואומרים מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו וזה גם כן טעם אמרו ועלו מן הארץ שהיה ודאי ירא שלא ילכו להם כפשוטו,. אבל לא היה רוצה ברבויים ביתר עז עליהם ליראתו מן המרידה, וזה היה צריך לחכמה ולעצה כדי שיתרבו לפי צורך העבודה ולא יותר כאשר יתבאר עוד. ואמנם ענין אומרו ויעש להם בתים פרש"י על פי האגדה בתי כהונה ובתי לויה שכן ארז"ל ג"כ ששפרה ופועה היו יוכבד ומרים וי"א יוכבד ואלישבע. וכבר יפלא מאד זה כפי הפשט שהיאך יעלה על לב שפרעה יצוה לעבריות שהם בעצמם יהרגו ילדי העברים. ועוד יש לשאול מה שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ועוד וייטיב אלהים למילדות וכן חזר לומר ויהי כי יראו המילדות, ואם היו הצדקניות ההם מה זאת החזקת הטובה על שיראו את האלהים והלא דין הוא, שאמרו יהרג ואל יהרוג

אמנם נראה שעם היות שרז"ל דרשו כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו שאומרו ויעש להם בתים לשון עבר יובן ודאי שכבר נעשו להם הבתים ההם ולא על העתיד, ועוד היאך יתכן לומר שהצדקניות ההם לפי שלא הרגו הילדים שהם חייבים מיתה עליהם אפילו מצד מצות בני נח שיוחזק להם טובה ויאמר הכתוב שלכך זכו לבתי כהונה ומלכות, אבל ודאי מדרשיהם ז"ל הם על יסוד קבלתם האמיתית שיוכבד ומרים קבלו שכר לענין שזכו לבתי כהונה ומלכות כאשר יתבאר, והפשט לא יזח. וטרם שנבא אל ביאור פשט הכתוב הזה וקיום דברי האגדה גם כן נדקדק בקצת התעוררות אשר מהם נגיע אל הביאור הנזכר, ונאמר שהענין נבוך בראותנו שישראל היו בארץ גשן כמו שנאמר אשר עמי עומד עליה, ולפי מה שנאמר אני יוצא בתוך מצרים נראה היותם במצרים ושם נאמר גם כן ופסחתי עליכם שדרשו ז"ל מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים כנראה שהיו במצרים. וכן נאמר ושאלה אשה משכנתה או מגרת ביתה, ואם כן נראה שהיו במצרים. ולא יתכן לומר שכל זה נאמר על גשן, כי אין ספק שגשן היתה עיר קטנה ואנשים בה מעט ואיך יתכן שכל הרכוש הגדול לא לקחו כי אם מארץ גשן, ועוד שהכתוב מכריז וינצלו את מצרים. אבל ידמה לדעתי שיעקב ובניו היו בארץ גשן עד שפרו ורבו ולא יכלה הארץ לשאת אותם כי היו רבים מאד על פני השדה ועל שפת היאור, כאשר עד היום הזה הם הישמעאלים וילדיהם כלם על פני השדה בשפת היאור שאין להם בתים לדור בהם, וכן היו כל בני ישראל כמו שנאמר ותמלא הארץ אותם ושם היו פרים ורבים על פני השדה, כמו שדרשו ז"ל במה שנאמר אם תשכבון בין שפתים ששם היו נזקקים לבעליהם, ולכן נאמר רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, שהכוונה לומר שבשדה היתה עיקר הפריה והרביה, שאם היתה הכוונה לומר באומרו רבבה כצמח השדה על עוצם רבוי כבר מיעט ההבטחה שהיתה להיותה כעפר הארץ וכחול וכוכבים, אבל יתכן כמו שאמרנו שהיו ממש פרים ורבים בשדה כצמח השדה ולא נשארו, בגשן רק מתי מעט אשר הכיל להם המקום, ולא היו מצריים בגשן כלל כמו שנאמר אשר עמי עומד עליה. והנה פרעה לא היה התחכמותו למעטם ממה שהם אבל היה התחכמותו שלא יתרבו יותר כמו שנאמר פן ירבה. וכבר ראוי לשאל מה היתה כוונת פרעה, שאם היתה