מעשי השם חלק א צח

ולפעמים נקרא עץ הדעת על שם פריו. ולכך נאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים וגו' שהיה באמצע ממש באורך וברוחב, והוא שנא' אח"כ ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע שפירושו שאותו שהוא עץ חיים הוא העץ של הדעת טוב ורע לאוכלי פריו. ולכך השיב הנחש את האשה לומר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו שאין שם רק עץ אחד, וזהו שנאמר פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ולא אמר מפרי עץ החיים. ואעידה לך על אמתות הענין הזה אשר אמרנו מה שנאמר ותקח מפריו ותאכל כי מעולם לא הוזכר פרי רק העץ, והיה מספיק שיאמר ותקח מן העץ ותאכל. ועד שני מבואר מאד שכן תמצא בת"א שבעץ החיים תרגם ואילן חייא במציעו' גינתא ולא אמר דאכלי פירוהי חיי, ובעץ הדעת תרגם ואילן דאכלי פירוהי חכמין בין טב לביש, ועל פי שנים עדים יקום: פרק טז

הן אמת חפצתי ובקשתי שאהבה נפשי נכספה לדעת עץ הדעת הזה וענינו, וחפשתי אמתחות המפרשים המתפארים בקירוב אל פשט הכתובים והנה ראיתי כי גם הם יצאו ללקוט ולא מצאו, כי רש"י ז"ל הלך לדרכו ע"פ האגדות החמודות אשר אתו וסתם הדברים והניחם כך מבלתי הסר מעלינו המבוכות, וגם הרמב"ן ז"ל עלה המסילה ההיא לא סר ממנה, וכן הר"ן ז"ל, וכן הראב"ע ז"ל אמר בפה היות הדברים כפשוטן וברמזיו גילה טפח היות רוח אחרת עמו, הרלב"ג גילה דעתו על היות כל הדברים הללו ממשל משלים ורמז ושאין פשוטם אמתי, גם ר"י בעל העקידה ז"ל נמשך אחרי הרמז. וקצת מפרשים ראיתי יחתרו למצא פשר דבר שקצת ענין זה רמז וקצתו כפשוטו, ומהרי"א בחר לסגולה לו שסגולת עץ הדעת היה לחזק המשגל ונקרא עץ הדעת נגזר מן וידע אדם את חוה אשתו, וכאשר בא אל אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולא יכול להתאפק בהמשכת פירושו שהוא לחיזוק המשגל הניח זה שיפורש לענין דעת כפי הנחשב, וענין הנחש אמר שזה ודאי אינו כפשוטו כי לא איש דברים הוא אבל שכאשר ראתה האשה את הנחש אוכל מן הפרי ההוא וחי עשתה עצמה כל המשא ומתן ההוא כאלו הנחש אמר לה והיא השיבה אמריה לו. ולא ידעתי היאך יתכן לומר שהאשה אמרה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן והיא ידעה שהאלהים לא אמר רק מן העץ אשר בתוך הגן. וכאשר ראה מהרי"א עוד מ"ש הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע אמר שהוא דרך לעג או דרך תימה. ולדעתי כל הדברים בענין זה הם תימה מן המבוכות עצמו מספר, אם בענין בעצמו, ואם בפשוטי הכתובים כאשר נבאר, ולא אסתיר דברי האומרים שהוא רמז אם הרמז ההוא יהיה היישרת צדק אלינו אבל אומר שיש בו רמז ושלא יתכן שיתפייס המשכיל עד מצא דברי חפץ לפי הפשט

וטרם בואנו אל הביאור יהיו דברינו עם הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בספר המורה ח"א פ"ב אשר כפי הנראה מהם חשב למשפט שסילק כל המבוכות והספקות אשר יתחדשו בענין זה, וז"ל. הקשה לי איש חכם זה ל"ו שנים קושיא גדולה צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים שם משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים ולמנהיגי המדינות וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה, והאמת מה שבארו, כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע רוצה בו הענין האחרון אמר ותהון, כרברביא ואחר הצעת שיתוף זה השם נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר הבע"ח שאין שכל לו ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם והיא שתהיה לו זאת הברכה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו ובו נתעצם, וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב והושם כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיא וענינה ואע"פ שלא היתה בזה הלשון. ושמע עניני תשובתנו, אמרנו אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא היישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם והוא שלמות האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר, וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל אמת ושקר ועל הנאה והמגונה טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש