מעשי השם חלק א צו

על השכל שניתן ממרומים שמביאו אל החיים הנצחיים ושנתן בו ג"כ נפש חיונית ועל מה שנא' וייצר בשני יודי"ן הוא כמשרז"ל בגמ' פ' עושין פסין או כמו שדרשו בב"ר לשני יצרים, וכתב הרא"ם ז"ל שרש"י ז"ל בחר באגדה להיותה יותר קרוב אל הפשט שאמרו על יצר הטוב ויצר הרע שהוא ענין הבחירה ורצון. ולדעתי יתכן לומר יותר קרוב לפשט שסוף הפסוק הזה הוא פירוש השני יודי"ן שנא' אחריהם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה. הרי כאן ב' צורות, צורת הנפש המשכלת שקראה נשמת חיים, וצורת נפש חיונית שעליה נקרא נפש חיה כי הנפשות הם צורות באמת. וזה טעם נכון אל מה שלא נאמר בבהמה בשני יודי"ן, כי גם לבהמה יש לה יצר רע להזיק כנראה בחוש ולא נאמר בה וייצר

ונשוב לענין שאנחנו בו שביאר כאן בכתובים הללו שתכלית בריאת שמים וארץ הוא האדם כדי שיעסוק בהשגת מה שבחקו, ואופן החסד האלהי וההכנה המופלגת שהכין לו קודם בריאתו שלא יצטרך שום טורח כלל, ושנתן לו ג"כ הבחירה והרצון ושנתן לו הנפש המשכלת. אח"כ התחיל לספר ששם אותו במבחר המקומות שאוירו מחכים, ובהיות הכוונה כן כמו שאמרנו יאות מאד מה שתכף אחר סיפור זה שאמרנו סיפר ששם אותו בגן כלומר אחר שנתן לו הנפש המשכלת שם אותו בגן. ועם היות שהרמב"ם ז"ל פירש באבות שאין הנפש משכלת נפש עצמה, אנחנו לא נסור ממה שהוא מבואר בכתוב ונשמות אני עשיתי, והוא מוסכם לחכמי הקבלה שאין לדרוש הכתוב הזה ולהוציאו מפשוטו, שכן תקנו אלהי נשמה שנתת בי אתה בראתה, וכן תראה שקראום נפש רוח נשמה, ואמר רשב"י זכאה חולקהון דצדיקייא דאתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, ועוד יורחב הדבור, בס"ד על מאמר הזה, ובמה שנא' ויהי האדם לנפש חיה, טען מהרי"א שא"כ מה היתרון שנתן לזה עליהם, והשיב שאמרו ויהי האדם לנפש חיה הוא סיפור מה שחטא אח"כ ולא ידעתי מה התועלת שיאמר זה קודם שחטא. ויש שפירשו שמה שנאמר ויהי לנפש חיה נאמר כן על הנפש חיונית, וא"כ היאך עברה הארץ על צוויה שציוה לה שתוציא נפש חיה למה לא הוציאה מהלכי שתים, אמנם אין ספק שהנפש החיונית אשר לאדם גם היא אינה כנפש הבהמה ח"ו. אבל בענין זה לדעתי הדברים כפשוטם שרצה לתת סיבה וטעם למה שם אותו בגן לעיין במושכלות, ועל זה הודיע הכתוב שהיה חסר ונעדר השלמות ככל נפש חיה עד שמפני זה הכניסו בגן להדריכו) והיה זה א"כ סיפור החסד האלהי שהכניסו בגן שכבר היה נראה ח"ו כי הכנסתו האדם לגן היה לרעתו שחטא, לכן הקדים לומר שהיה נעדר השלמות כשאר נפש חיה קודם שנכנס לגן ושעל כן הכניסו: פרק טו

מה שאמר הכתוב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, הבן זה שלא אמר ברא כי הבריאה נאמרה על החומר, ולא אמר אשר עשה כי העשיה נאמרת על הגעת התכלית, רק אשר יצר נמשך אל מה שכבר אמרנו שיצר לו הנפש המשכלת שהיא הצורה. ואמר ג"כ כאן אשר יצר שב אל מה שנאמר וייצר, כאלו אמר אחר שיצר לו נפש משכלת וניתנה לו הבחירה, הנה אז שם אותו בגן כדי שיבחר בעץ החיים

וכבר אתה המשכיל ידעת את אשר הקדמנו שכל מעשה שסופר בתורה הכל היה בפועל כפי מה שנא' ממש בלי תוספת ומגרעת כלל, ואפילו שהיה הדבר ההוא למשל, והיה טעמו לומר כן, כי א"א שיצא דבר מפי הקב"ה שלא יהיה בפועל, לא כקטני אמנה האומרים בכל דבר אשר יראה אל מוחם זר קצת יאמרו כי למשל היה ולא נברא בפועל. ואחר שהזכרתיך על הקדמתי זאת לא אצטרך להביא לפניך האגדות והמדרשים הובאו על הפרשה הזאת כי רבו עד מאד אבל נבחר לנו הדרך הקרובה בישוב המקראות לבד

וכבר הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ואין טעם ויטע שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחם כמו שנא' ויצמח ה' וגו', אבל ענין ויטע ה' אלהים להגיד שהוא מטע ה' כי טרם שגזר על הארץ תוצא הארץ דשא גזר במקום ההוא שיהיה שם גן וכו' עד אין צריכים לעובד וזומר, שאלו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם, עכ"ל. ויפלא עוד שאם הנטיעה הנאמרת פה והצמיחה הכל שב אל האילנות למה הפסיק באמרו וישם שם את האדם אשר יצר בין הנטיעה והצמיחה. ועוד שלא יתכן לומר שנטע גן ואח"כ שיאמר שהצמיח אילנות כי לא יקרא גן רק אחרי הנטיעה שנטע שם אילנות כמ"ש ירמיה נטעו גנות ואכלו פריין. ואם אומרו כן שב אל המקום המוכן לנטוע, הל"ל ויעש גן כמו שנא' עשיתי לי גנים ונטעתי בהם. אבל יתכן שהיה ענין הנטיעה הזאת כמו שנא' לנטוע שמים וכן ונטעתיהו ושכן תחתיו שהוא ענין קיום והעמדה, וא"כ יהיה אומרו פה ויטע ה' גן שגזרה החכמה האלהית שאותו המקום שהוא מבחר המקומות שיהיה קיים לעולם להתעדן הצדיקים בו, ובהיות שהנטיעה פה לא נאמרה רק על ענין קיום והעמדה לכך אמר ויצמח אח"כ שלא היה כאן נטיעה כי לא יובן לשון נטיעה רק כאשר יטע הנוטע ממקום אחר, ואמרו מקדם ר"ל שנטע הגן הכנה לאדם קודם שיצר אותו. ולפי שקודם לכן נאמר וייצר ה' אלהים אדם, לכך אמר אח"כ שהנטיעה והבחירה בקיום באותו המקום היה קודם יצירת האדם, אבל ההצמחה