מעשי השם חלק א פד

הביצים לשנות חומרם לשילבשו צורת אפרוח אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע הזמן המצטרך להיות האפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנועע חומר הביצה ההיא תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח עם היות שתהיה אותה התנועה חסרה להפקד הפועל עד שיבטל רשומה לגמרי, אבל יצטרך לזה זמן מה כי תפסק התנועה ההיא תכף סור הפועל. ושכן היה במעשה בראשית, כי כאשר אמר ה' תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים הניעה הארץ והמים לשיקבלו חלקיהם צורת ההווים ההם, עם היות שהכח האלהי לא הניע כי אם דבר יום ביומו כאלו תאמר הווית הב"ח ביום הששי הנה הארץ היתה מתנועעת מעצמה לא מהנעת הפועל מחוץ גם אחר הששי יום או יומים, אבל אחר שנכנס השבת נתן הקב"ה למעשה בראשית טבע נח ושקט למה שהפסיק תנועתם המתחייבת מעצמה, ולזה נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים וגו', ר"ל שנשלם ענין התהוותם אבל עדיין היו מתנועעים בעצמם לסבה שזכרתי, אלא שה' השקיט וכילה תנועתם ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ששת ימים, וכאשר הניח והשקיט תנועתם בשביעי נאמר שכלה מלאכתו ביום השביעי לא בששי. וכדי שלא נחשוב מאמרו ויכל אלהים ביום השביעי שפעל ועשה ביום ההוא דבר, הוצרך לומר עוד וישבות ביום השביעי, ע"כ. ועל פירושו זה טען מהררי"מ במה שהשוה ההויה האלהית הראשונה שבמעשה בראשית להוויה טבעית, ועוד שההויה הטבעית לא יקרה שיתנועע החומר מעצמו, ועוד שהשביתה והכלות שזכר הכתוב כאן יחסה למלאכת ה' ומעשהו במ"ש ויכל אלהים וישבות ביום השביעי כי בו שבת מכל מלאכתו, והוא המורה שעל מלאכת ה' ומעשהו נאמרה השביתה לא על התנועה החסרה שנתנועעה הארץ מעצמה. אלו הם הטענות שטען מהררי"א על הר"ן ז"ל ובחר הוא לעצמו דרכו של ר"י בעל העקידה ושמר הטעמים לא המלות. ויסוד דבריו הוא שזה ויכל הוא לשון תכלית, שעם היות שקנו בהם הצורות שהשפיע בהם המשפיע הראשון יתב' הנה הם לא התחילו לפעול פעולתם מעצמם על המנהג הטבעי שהוא תכליתם האחרון שבעבורם נבראו עד היום הזה שאז ברכם יתברך והתחיל כל דבר לפעול כפי טבעו. זו היא כונת מהר"י אברבנאל ור"י בעל העקידה ואם אינם בנוסח זה. ולפי דבריהם יחוייב לומר שגם המאורות לא האירו עד יום השביעי שהוא תכליתם האחרון שבעבורו נבראו, ואם אינך אומר כן לא יהי' ויכל כולל כל הפעולות

ואחר שהבאתי לך דברי המפרשים אומר לך דעתי שהכתוב הזה מבואר מאד כפשוטו, שאחרי שהקב"ה גזר ואמר יהי מאורות, ויהי רקיע, וישרצו המים, ותוצא הארץ ולא אמר השיעור שיהיו נמתחים המאורות והגלגלים וכן עד מתי תוצא הארץ נפש חיה מבלתי שיפרו וירבו. הנה השמים והמאורות היו נמתחים והולכים במאמרו יתב', לא תנועה מעצמם כמו שכתב הר"ן אבל במצות השי"ת עליהם, כמ"ש רבי אליעזר הגדול בפרקיו שהיו נמתחים והולכים והנה השי"ת השלים מלאכתו ביום הששי, ואפילו שלא היה אומר עוד יהי כך או תוצא כך עכ"ז השמים והארץ היו נמתחים גם ביום שביעי עד שגער בהם השי"ת ואמר ביום ז' להם די שלא יהיו נמתחים עוד. וכבר גילו רז"ל ענין זה היותו כן במה שדרשו וינח ביום השביעי הניח לעולמו, כי הנך רואה בעיניך שכוונתם לומר שכל הנמצאות נחו, וכיון ששם בפרשת יתרו נאמר וינח ביום השביעי במקום שאמר כאן וישבות ביום השביעי, אם כן כאשר פירשו שם וינח הניח לעולמו יהיה גם כאן פירוש וישבות כאלו יאמר השבית עולמו מכל מלאכתו אשר עשה, באופן שמה שנאמר ויכל אלהים הוא שגער בהם לבלתי היותם נמתחים, ועל כן לא הזכיר שם אלהים לומר וישבות אלהים כמו שנאמר ויברך אלהים והיה זה כאלו יאמר הקב"ה אמר להם די וכן עשה העולם ששבת ולא נמתח. ובא האות על דרכנו זה היותו על נכון מה שהשלים הכתוב ואמר אשר ברא אלהים לעשות שהכוונה לומר שברא השמים והארץ כדי שיהיו נמתחין והולכין כמ"ש ר' אליעזר הגדול בפרקיו, והיה אם כן אמרו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא להיותם נמתחות והולכות, וכל הכתובים הללו מיושבים על נכון כפשוטם. ועוד יתבאר פי"ג באופן אחר מה שנא' ויכל ביום השביעי וכן השתי שביתות שנאמר כאן ע"ד האמת על פי דרכו של הרמב"ן ז"ל לענין הקידוש והברכה. אף גם זאת הפשט לא יזח: פרק יב

הנה להיות שפשוטי הכתובים אשר מבראשית ועד אשר ברא אלהים לעשות הם מפוזרים ומפורדים בפרקים הקודמים, והיה זה כן מפני שלפעמים חייב הענין להביא דעות זולתנו וסבת התרחקנו מן הדעות ההם, ולפעמים הוצרכנו להביא עזר לדברנו מקצת כתובים ונמשכנו לבארם, ולפעמים הוצרכנו להיותנו נעזרים ממאמריהם ז"ל אשר הוצרכנו להאריך בביאור כוונתם באופן שהפסקנו בין פשט כתוב אחד ובין כתוב שלאחריו, וכן לפעמים הוצרכנו להקדים ביאור כתוב אחד לביאור כתוב אחר שקדם לו לסבת המשך הראיות או המאמרים שהבאתי, ונמשך מכל זה שלא נתבאר קישור דברי הכתובים הללו כפשוטם על סדור נכון זה אחר זה. ולמען ירוץ הקורא למצא דברי חפץ במה שחפצנו על כן שבתי וראיתי ליחד פרק זה בפשוטי הכתובים שמבראשית עד אשר