מעשי השם חלק א סט

וכו' עד וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. ועל תחלת דבריו כתב הראב"ד וז"ל, דברי האיש הזה קרובים בעיני למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד וחיי ראשי מעולם לא היה דעת חכמי הגמרא על זה, שהרי אמרו עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחיטה, וכן היו מצווים לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה שמא לא אזכה, והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגויתן, וכך אמרו בגופן עומדין ומתרפאין וכל אלה מוכיחים כי בגויתם עומדים חיים, אבל אפשר שהבורא ישים את גויתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו ז"ל ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל, עכ"ל. ועל סוף דברי הרמב"ם כתב ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה, עכ"ל. וכבר אמרנו בפרק זה שחלילה להרמב"ם ז"ל להיותו בלתי מאמין בתחיית הגופות, אבל לא ביארנו היאך יתכן שנבין דבריו ז"ל, אמנם כאשר תשקיף השקפת עיון בדקדוק רב בכל דברי בפ"ב ובפרק הזה והיו בידך לאחדים, אז תבין תוכן האמונה הנאותה אם בכתובים כפשוטם ואם בדברי רבותינו כפשוטם הכל מיושב על נכון מבלתי השאר שום מבוכה. ונאמר שאין ספק שתכף אחר המות ימשך השכר או העונש לגוף ולנפש כמ"ש חז"ל היותם נידונים כל י"ב חדש. אמנם כבר הודעתיך היות כאן שני מיני גופים, האחד הוא הבשר ועצמות וגידים וליחות בעכירותם כמו שהם, ועוד יש גוף שני והוא מן הגשם הפשוט אשר בראו הקב"ה מן האין והוא היולי מקבל כל הצורות. באופן שאותה התמונה שהיתה לגוף העכור ממש באותה התמונה יחוייב שישאר תמונה מן היסוד הדק ההוא בכל האברים ארוך או קצר ובכל שאר תואריו יחוייב שתשאר התמונה לפי שאין הגוף העכור רק כלבוש אל אותה התמונה, ואין המות רק ביסודות מתחלפי האיכיות, שזה קר ולח וזה חם ויבש וזה קר ויבש וזה חם ולח, והאיכיות המתחלפים יבלו את הגוף, אבל מה שבו מן אותו היסוד הדק הפשוט אינו כלה כאשר אמרנו בפ"ב, ובפרק זה הרחבנו הביאור שאלו התמונות מאותו היסוד תכף אחר המות יקבלו ענשם כי הם יודעים ומכירים במעשיהם, ואם היה צדיק שכרו אתו שאותה התמונה דבקה עם נשמתו ועתה צריך שאודיעך ענין הדבקות האמור בכל התורה ואתם הדבקים ובו תדבק ורבים כאלו, כי כלם נאמרו על ענין דבקות אהבה, כמ"ש ותדבק נפשו בדינה שהוא דבקות אהבה, וזה מבואר כי לא יתכן לומר דבקות אהבה במי שלא הכרת אותו ולא ראית אותו, כי כבר יהיה האב אוהב את הבן שידע שנולד לו בעיר אחרת וכן הבן שלא ראה את אביו, אף גם זאת שלא תסור האהבה עכ"ז אין כאן דבקות אהבה לפי שלא ראה אותו. ולכך התמונה ההיא שנקראת רוח יהיה לה דבקות אהבה לנשמתה שאז ידענה באופן שהוא דבק לנשמה ונשמה בהקב"ה, אבל אין לאותו רוח דבקות עם הקב"ה לפי שגם הוא גשם ואינו רואה את הבורא רק הנשמה. ומ"ש בתורה יעוד על הדבוק הוא אל הנשמה אחר שתחקור ותדע את בוראה אז יגיע אליה יעוד הדבקות, ולכך ארשב"י דאתדבק רוח בנשמה ונשמה בהקב"ה ולא אמר רוח ונשמה בהקב"ה, א"כ תכף אחר המות יגיע שכרו אל הרוח בהיותו דבק אל הנשמה שהיא דבקה בהקב"ה, מלמה"ד למי שהוא שר משרי צבאות המלך אבל איננו מרואי פניו ולאותו השר יש לו עבד נאמן משנה לו, הנה כאשר המלך ירים כסא השר ההוא שיהיה מרואי פניו גם העבד ההוא תרום מעלתו עם היות שקודם לא ראה פני המלך וגם עתה אינו רואה פני המלך הרי רואה את פני מי שרואה פני מלך ועל פי השמועה ידע מן השר את מדות המלך ומשפטו. כמו כן הגוף שהיא אותה התמונה שקראנוה רוח בהיות שבחיי עה"ז אין הנשמה רואה פני המלך כמ"ש לא יראני האדם וחי אבל אחר המות היא רואה פני המלך והרוח דבק בה, הלא זה שכרו בגוף ובנפש תכף אחר המות. אבל עכירות הגוף הוא שוכן בעפר, ועל עכירות הגוף השפל בא היעוד שעתיד הקב"ה להחיותו ממש כמו שהוא בלבושו כמ"ש רז"ל, והוא כי הגוף העכור כדברי רשב"י מכונה בשם נפש, ויכונה כן שאין ציור חיות לגוף העכור זולתי עם נפש החיונית שעליה נאמר באדם ויהי לנפש חיה, והנה אז כאשר יחיה הגוף עם נפש החיונית שלו יהיה אז דבקות לנפש חיה ההיא עם הרוח שלה שהוא דבק עם הנשמה והוא שכרו והנאתו היותו דבק באותו הרוח הדבק עם הנשמה שהיא דבקה בהש"י, באופן שגם הגוף העכור שהוא הנפש וגם הרוח נהנין מזיו השכינה כיון שהם דבקים אל הנשמה שהיא דבקה בהש"י, וזו היא באמת תחיית המתים שלא ישובו לעפרן ושכרם נצחי שכיון שהקב"ה מחיה אותם אינם עוד ילוד אשה שיקראו מורכבים ולא יצטרך לא למאכל ולא למשתה כי מזיו השכינה שנשמתו דבקה הוא ניזון, וכמו שהנשמה היא כאורח אצל הגוף בעז"ה שהגוף ע"י אכילה מחזיק הנשמה, כמו כן בעה"ב הגוף הוא כאורח אצל הנשמה שהוא מתקיים ע"י הנאת הנשמה מזיו השכינה. והוא שארז"ל במדרש אמרו עליו על הלל הזקן שכשהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך עמם ואמרו לו תלמידיו להיכן הלל הולך אמר להם למגמל חסד, עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי אמרו ליה ובכל יום אית לך אכסנאין אמר להם וכי הא נפשא עלובתא לא אכסניא דהאי גופא היא, ע"כ. א"כ כמו כן הגוף בעה"ב הוא אכסנאי אצל הנשמה, וזו היא הטובה הצפונה אשר אין אחריה טובה גדולה