מעשי השם חלק א ל

הוצאת היש מן האין רק מלת בריאה, ולהיות האמת כמו שאמרנו שקודם ברא התמונה ההיא מן היסוד הדק ההוא לכן אמר ויברא אלהים את האדם. ואחר שנאמר בריאת אותה התמונה אמר על הלבשת אותה בשר ועצמות וגידים וייצר כי היא הצורה הנראית לחוש, ואחר עשותו התמונה והלבוש נפח בו נשמת חיים כמו שנאמר ויפח באפיו וגו'. הרי לך אם כן שהדברים כלם הם מבוארים בכתוב ביאור מספיק, וכלם הם על הסדר שהנחנו באין כושל

ואחרי ראותך האמונה שהנחנו היות באדם תמונה מיסוד דק שכן, הניחוה כל קדושים הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וזולתם בכל פרטי הבריאה והודעתיך התועלות המופלגות השלשה הנמשכות מן האמונה הזאת, והכרחנו מפשט הכתוב שנאמר כי הוא צוה ונבראו היות אמונה זאת אמונת אומן עתה נבא אל פירוש הכתוב שאנחנו בו שהתחילה התורה במלה הראשונה שבאה להועילנו אלו הג' תועלות המופלגות ואמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כי להיות היסוד הדק הפשוט ההוא מקבל כל הצורות אין צורה קבועה בו א"כ אין לך שם שיגדר בו כיון שאין בו צורה היותו ראשית לכל הנבראים. וכדי לסלק המחשבה אשר חשבוה קצת שברא היולי אחד לשמים והיולי אחד לארץ לכן אמרה תורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כאלו אמרה בראשית אחד ברא שמים וארץ לא בשני ראשיות. וכאשר תשקיף בהשקפת עיון תמצא שמה שצוה הקב"ה בתורה על קדושת הראשיות דהיינו חלה ובכורים ובכורות כולם הם להורות על הענין העמוק הזה ואל יונה אותך עיונך לאמר שבריאת ההיולי לא נאמר ואם כן ח"ו יהיה למכשול להאמין באמונת אפלטון שחשב שהקב"ה ברא העולם מחומר קדום. כי גם זה נסתלק במה שקראה התורה את ההיולי ראשית, שכל מה שיאמר עליו שהוא ראשית לדבר צריך שיהיה חלק ממנו, כי כאשר אמרת ראשית עריסותיכם גם הראשית מכלל העריסה וחלק ממנה, וכאשר אמרת שראשית החכמה היא יראת ה' גם היא מכלל החכמה. וכן נאמר יראת ה' היא חכמה, אם כן פה אתנו שהכתוב קרא להיולי ראשית הנבראים יתחייב שנברא והוא מכללם ויהיה אם כן הבי"ת של בראשית כפשוטה כמו בתכלת ובארגמן שפירושו שעשה את המלאכה בחומר התכלת והארגמן, כן אמר פה שברא שמים וארץ בחומר שנקרא ראשית. ואל יפלא בעיניך שקראו סתם ראשית להיותו ראשית הנבראים. שכן תמצא שנאמר קרבן ראשית תקריבו וכן נאמר בנחמיה ולראשית ולמעשרות כמו כן קראה כאן את החומר ההיולי ראשית סתם שכל דבר שהוא נמשך מדבר הרי אותו הדבר ראשית לו, ולכך נראה שיראת ה' היא ראשית לחכמה לפי שכל החכמה נמשכת מיראת ה' וכן נאמר על ישראל שנקראו ראשית לפי שבשבילם נבראו כל האומות ולסבתם נתקיימו, ואפילו שכפי הסיפור האמתי שבא בתורתנו האומה ישראלית היתה אחרונה לאומות עכ"ז נקראו ראשית לפי שהם היו תחלת המחשבה, ומטעם זה ביארנו מה שנאמר באבות שיתברכו בהם כל הגוים היות כוונתו ית' לומר שכלם יזונו ויתברכו ויתקיימו בשבילם. ולא כמו שפירש רש"י ז"ל שכתב אדם אומר לבנו תהא כאברהם וזה מוכיח בך יברך ישראל, עכ"ל שבאמת לדעתי זה מוכיח שאין הפירוש כן, שאם היה כן היה אומר הכתוב ויברכו בך כל משפחות האדמה כמו שנאמר בך יברך ישראל ולא אמר יתברך, ואם היה אומר ויברכו בך אז היה פירושו שיברכו בניהם לא ונברכו, כי ויברכו הוא סיפור הדברים מה שיברכו לבניהם, אבל ונברכו הוא מן הנפעל א"כ הוא סיפור הגעת הברכה לאומות בשבילם. ובזה שאמרנו יתיישב שקרא ההיולי ראשית לפי שממנו נמשך כל הבריאה והוא שרשה. ונמשך לזה יתבארו הכתובים הבאים בס"ד: פרק ג'

והארץ היתה תהו ובהו. שבתי וראיתי כל המפרשים תוהים בפירוש מלות הללו רש"י ז"ל פירש לשון תימה ושממון שהוא תוהא ומשתומם על בוהו שבה, ובאמת אז לא היה אדם שישתומם. ואם הכוונה לומר שאם היה אדם היה משתומם, לא ידעתי תועלת הסיפור מה הוא, ועוד כי לא תמשך, לאדם השממון והתמיהה רק בראותו דבר בלתי מורגל אצלו אבל אם לא ראה מעולם את הארץ כי אם ככה כמו שהיתה למה ישומם ויתמה והרמב"ן, ז"ל כתב וז"ל והחומר הזה שנקרא היולי נקרא בלה"ק תוהו והמלה נגזרת מלשונם כתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר כי לא לבש צורה. והראב"ע פירש כי תהו ובהו שניהם דבר שאין בו ממש. והרלב"ג פירש שתהו נאמר על הצורה ובהו נאמר על החומר ויש שפירש שתהו לשון תהום ושהמ"ם בו נוספת כמו מלת ריקם ושענין הכתוב הוא שבתחלת הבריאה היתה הארץ כלה מכוסה במים שהוא התהום. ותרגום אנקלוס תרגמם לשון רקות. אלו הם המתקרבים אל הפשט, אבל המדרשים לאין מספר אחר ראיתי מהרי"א שהביא כלם ובחר לסגולתו לומר שאמרו תהו ובהו ר"ל היו היסודות כלם מעורבים, ואמרו חשך על פני תהום ר"ל שלא היה אור על פני קערורית הגלגל הירחי דהיינו הפנים הפונים אל התהום וכ"ש בארץ. ובאמת אם חשך פירושו חשך ממש, זה תימה שיאמר שהארץ היתה תוהו להודיע מה