מעשי השם חלק א רסז

ידעת בכל מקום שנא' זה הלשון שיחה היא הכוונה על דברים שהם סיפור, ע"ד שאמרו שיחת חולין וכן אמרו שיחת ילדים וכן אמרו משיח לפי תומו וכן אל תרבה שיחה עם האשה, כי לא יאמר לשון שיחה רק על סיפור. ובהיות שהוא אמר לו לימא מר מלתא , כאלו יאמר שיאמר לו דבר קצר קודם הסעודה מענין הסעודה ולא יאות לומר לאדם שישיח בדרוש עמוק, לכן אמר לו אין משיחין בסעודה, ר"ל שאין לדבר בענין הסעודה המיועדת לצדיקים דרך שיחת עראי וסיפור לבד אבל צריך עיון וחקירה וירבו הדברים בשאלות ותשובות, כאשר היה באמת שהוא אמר לו יעקב לא מת והוא הקשה לו והוכרח להשיב, והיה אומרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, לפי שכן ארז"ל במס' דרך ארץ, והשלם הזה ברצותו לדבר בלשון חכמה השאיל זה הלשון מדברי רז"ל ואמר גם הוא אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ברצותו לומר שבענין השכר המיועד צריך לדבר בעיון לא דרך שיחה כי הוא דרוש עמוק ומסוכן מאד וע"כ המתין עד אחר הסעודה, ואחר שהשלימו סעודתם אמר לו מענין השכר המיועד אחר המות שיעקב אבינו לא מת. וכדי לבא אל ביאור ענין זה יחוייב להקדים ענין המספד וסבותיו, כי אמנם ההספד כבר אמרנו היותו לכבוד ונחלקו אם לכבוד החיים או לכבוד המתים

עוד יתכן טעם אחר והוא יובן אחרי ההתבוננות בכתובים שאמר הנביא ישעיה, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כי יפלא שתחילה אמר הצדיק אבד לשון אבוד ואח"כ אמר אנשי חסד נאספים ולא אמר נאבדים. וגם יפלא שהיה לו לומר לשון יחיד וחסיד נאסף, וגדולה מזאת שאח"כ אמר מפני הרעה נאסף הצדיק ולא אמר לשון אבוד. אבל לדעתי שישעיה היתה תלונתו על מה שהיו עושים בדורו כפי מה שאנחנו עושים היום שכשימות צדיק א' או ת"ח יקום ת"ח אחר וידרוש ויספיד עליו ויאסף קהל רב לעשות ההספד, כי אמנם הקהל ההוא יראה בעיניהם שמה שהם נאספים בבהכ"נ או בבהמ"ד להספיד הת"ח שמת שאינם רק גומלים חסד בזה, וגם חושבים שאותו הת"ח שנתוועד עמהם לדרוש ולהספיד שגם הוא אינו דורש רק לגמול חסד הוא בא, ולא יבינו שאותו הת"ח שנתוועד עמהם לדרוש אמת נתוועד לגמול חסד, אבל נתוועד עמהם ג"כ להספיד על הרעה העתידה לבא, כי כשהקב"ה רוצה להביא רעה לעולם יסלק הצדיקים שלא יצטערו, כי אם היו הצדיקים בחיים והיו מצטערים מן הצרה היתה מסתלקת או לפחות מתמעטת, ומפני זה יקום אותו הת"ח לדרוש ולהספיד. וזה אמר ישעיה כאילו אמר שהצדיק נפטר והקהל מתקבצים כאנשי חסד ואינם מבינים שהת"ח שנאסף ונתוועד עמהם לדרוש ולהספיד לגמול חסד נאסף ונתוועד עמהם וגם מפני הרעה ואחר שהודעתיך שכוונת ההספד היא לכבוד ומפני הרעה כמו שאמר הנביא, הנה רב נחמן היתה סברתו שאין ראוי להספיד הצדיק רק כשיהיו שם שני הטעמים מפני הכבוד ומפני הרעה העתידה, שאם הצדיק היה בחיים והיה מצטער היתה הצרה מסתלקת או לפחות מתמעטת. ואמנם השלם ההוא שאמר לו יעקב אבינו לא מת, היתה כוונתו לומר שהמיתה היא הפרדת האיש מן האנשים החיים כמ"ש והחיים אינם יודעים מאומה עד שלא יהנה בטובתם ולא יצטער בצרתם. ובזה אמר לו השלם ההוא שיעקב אינו כן אבל מצטער ברעת בניו כשאינם עושים רצונו של מקום ושמח ונהנה בטובתם, ולזה אמר יעקב אבינו לא מת כאילו יאמר עדיין הוא אבינו הנה אז השיב לו רב נחמן כהוגן שא"כ בכדי חנטו אותו להרבות ההספד כמ"ש כי כן ימלאו ימי החנוטים ובכדי הספידוהו שכיון שהוא מצטער בצערנו הרי הצרה מסתלקת או מתמעטת בזכותו כאילו הוא בחיים א"כ למה הספידוהו ולמה חנטו אותו להרבות ההספד, וע"ז השיב השלם ההוא מקרא אני דורש שנאמר הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים, שהרי מבואר מהכתוב הזה שבצרתם של בניו לו צר ואל יפלא בעיניך לומר למה יצטער יעקב ולא אברהם ולא יצחק, כי הטעם מבואר שאם אברהם היה מצטער ברעת בניו א"כ היו כל ימיו מכאובים מפני ישמעאל וכל זרעו שיצאו לתרבות רעה וכן יצחק מפני עשו וכל זרעו. אבל יעקב כאשר בניו הדור זכאי הוא שמח ובהיותו חייב הוא מצטער. והתבונן שלהיות דעתו של ר"נ שטעם ההספד אינו אלא משני טעמים, אחד מפני הכבוד והשני מפני הרעה, לכך הקשה א"כ בכדי ספדו וכו'. אבל השלם שכנגדו דעתו בהספד הוא מפני הכבוד והכריח מן הכתוב הזה שנא' וזרעך מארץ שבים. שטעם ההספד הוא ג"כ מפני הכבוד ומפני הכבוד הספידו את יעקב. וכבר ראית שרש"י ז"ל כתב שלא נאמרה מיתה ביעקב והביא ראיה מאגדה זו, והרמב"ן טען שכבר יעקב בעצמו אמר אנכי מת והוא ז"ל ליישב האגדה אמר ואולי לא ידע בנפשו או שלא רצה לתת כבוד לשמו:

ועל מ"ש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם כתב הרמב"ן שלהם מת. ולדעתי מה יאמר במה שאמרה תורה בעצמה ויקרבו ימי ישראל למות. וסוף דבריו של הרמב"ן ז"ל וז"ל וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושת השני שלא יפשטנה ערומה עכ"ל, אבל באמת הראיה שהביא השלם הזה לדבריו ממה שנא' וזרעך מארץ שביים שהקיש הוא לזרעו לא תצדק לדברי הרמב"ן כי במה הוקש לזרעו אמנם יתכן מאד לפי דרכנו שהוקש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, שהכוונה לומר שאם זרעו בחיי צער גם הוא בחיי צער ואם זרעו בחיי נחת גם הוא בחיי נחת, והעד הנאמן שכן אמר הכתוב