מעשי השם חלק א רנז

פרק מא

כבר יפלא על טענת יוסף ששלח לאביו לומר שיבא למצרים שהטענה שאמר מפני הרעב אין זו טענה שהרי הוא יכול לכלכל את אביו במקומו ולא יורש, שמה שכתב הרמב"ן ז"ל שיחשדו אותו שהוא מוכרו לעשות לו אוצרות כסף, זו טענה חלושה, שהלא כבר ידע פרעה שיש ליוסף א אחים ואביהם הזקן ושיש לכל אחד אשה ובנים, אם כן כאשר לא ישלח להם יוסף רק לפי הטף אין כאן חשד שכבר ידע פרעה שהרעב בכנען ושאין לאביו עם אחיו מזון. גם מה שכתב הרמב"ן שלא אמר לאביו לשום לו שארית, רק פן יורש שהיה זה מפני הכבוד גם זה טעם חלוש אחד, שאם רצה שיבא אביו לראותו, כאשר לקח רשות מפרעה ללכת לכנען לקוברו למה לא לקח רשות ללכת לכנען לראותו בחיים ולא בעבור זה זה לו להוציאו מארץ ישראל לארץ מצרים ולמה הטריח את אביו הזקן ובפרט לצאת מא"י. ועוד וכבר אמרנו שיוסף היה יודע שענין השעבוד נאמר לאברהם בין הבתרים יהיה למצרים, כמו נאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם, אם כן למה לו להביאם שם והיה ראוי להרחיקם ממצרים כל אי דאפשר: וכדי לבא אל ישוב ענין זה יש לדקדק עוד בדברי אחי יוסף אל פרעה שאמרו לו באו לגור בארץ מפני שאין מרעה לצאן, והלא הם גם טפם ימותו ברעב כמו שאמרו ולא נמות גם אנחנו גם טפנו, ומה טעם אומרם כי אין מרעה. ועוד אחרי שכל סיבת ביאתם למצרים היתה מפני הרעב למה לא שבו אחר החמש שנים לארץ כנען, וטענת הרמב"ן ז"ל על אומרו כי אין מרעה לצאן פליאה בעיני שטען וז"ל, אני תמה טעם זה שאמרו לו, כי גם במצרים אין מרעה כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר, כי עליה היתה עיקר הגזרה, ואולי אמרו בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה, אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים ותשאר בה זרעה מעט, ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים עכ"ל. ולא ידעתי מה היא טענתו, שאין ספק שכמו שעשה יוסף תיקון לצבור בר בז' שני השבע לאנשים כך עשה תיקון לצבור גם תבן גם מספוא מספיק לבהמות, ובאמת אם לא היה הדבר כן, יוסף היה מפסיד בסחורתו לקחת מקניהם ולתת להם בר חלף הצאן והסוסים והחמורים, אבל אין ספק שהיה במצרים מרעה דשן לא נחסר רק מה שצריך השקאה מעליית הנילוס וצריך זרע חריש וקציר, אבל העשבים העולים במעט המטר או בליחות האויר עולם כמנהגו נוהג, אבל בארץ כנען שהכל צומח ע"י המטר ולא היה מטר גם מרעה לא היה שם, ואם כן למקנה היה להם במצרים מרעה, ולסוסים ולגמלים ולחמורים היה להם מספוא שצבר בשני השבע, וכבר ידוע שכשרוצים שהחטה והשעורה תתקיים ולא תתעפש, קוצרים אותה אבל אין דשים אותה ומניחים אותה בשבולים אלומים כאשר המה ואין מניחים אותה באוצר, וזהו שנאמר ותעש הארץ לקמצים, שמניחים החטה והשעורה ושאר מיני תבואה בשדות אלומים כמו שהם עשויים כגלים, והעד שכן נאמר אין חריש וקציר שדיש היה, שהיו דשים מה שצריכים לשנה, ואם כן כמו שהיה תבואה לאנשים היה גם כן מספוא לבהמות

ובישוב לעניננו שאין ספק שיעקב ובניו כבר היו יודעים היות השעבוד האמור לאברהם בין הבתרים למצרים ושהיה בכלל הגזרה שיעקב ירד שם שנת ב' אלפים של"ג ליצירה, שמאז התחיל מספר רד"ו המקובל, דהיינו השנה אשר אחר החמשה שני רעב, שבזה יתיישב חשבון מה שנאמר ועבדום וענו אותם ת' שנה, וגם יתיישב מ"ש ומושב בני ישראל וגו' שלשים שנה וד' מאות שנה, שכשירד אברהם למצרים היה בן ע"ה כמו שנאמר ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ועד שנולד יצחק כ"ה שנה שאברהם הולידו בן ק', ועד שנולד יעקב פ"ה שנה, ועד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנה הרי לך רט"ו שנה, וה' שנים של רעב שאינם בחשבון רד"ו, לפי שנאמר רד"ו ושברו אוכל והם לא קנו אוכל בכסף עד אחר הה' שנים הנז' שבאות' הה' שנים היו אוכלים משלחנו של מלך, הרי לך מאתים ועשרים שנה עם הה' הנז', ורד"ו שנה החשבון המקובל, הרי לך ת"ל שנה בצמצום משהתחיל משפחת העבריים לבוא תחת ממשלת מצרים, והעד הנאמן שכן נאמר בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ולא אמר יצאו ישראל, כדי לכלול מעת שנכנס אברהם במצרים שודאי הוא נכלל בכלל צבאות ה', וגם החשבון שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ת' שנה, הם מהיות לו זרע שנולד יצחק עד שירד יעקב למצרים ק"ץ שנה, שהיה בן ששים כשנולד יעקב, ויעקב היה בן ק"ל כשירד הרי לך ק"ץ, ובעבור שבין הבתרים הוא מונה השנים שיהיו בגרות ובעבדות והחמשה שנים היו אוכלים משלחנו של מלך, לכך לא הכניסם לחשבון אבל הכניס הרד"ו שהיו שם אחרי החמשה שני רעב באופן שהם ת' שנה בצמצום, אבל באומרו שיצאו צבאות ה' מתחת ממשלת מצרים, היתה הכוונה למנות מתחלה שנכנס אברהם עד שיצאו ישראל לכך הוצרך להכניס בחשבון החמשה שנים, שעם היותם אוכלים משלחנו של מלך לא סר היותם תחת ממשלת מצרים. ועוד יתבאר חשבון זה בח"ג הנקרא מעשי מצרים ובפירוש ההגדה, באופן שנתבאר שאחר החמשה שנים של הרעב היו מוכרחים בני ישראל להיותם במצרים שמאז מתחיל סימן רד"ו,