מעשי השם חלק א רנד

אשר דברתי ר"ל מאחרי שכלכם משיבים תשובה אחת בעצה אחת לומר י"ב אחים אנחנו וקודם לא אמרתם היות לכם אח, הרי נתבאר היותכם משקרים באומרו חי פרעה כי מרגלים אתם. פירש"י ז"ל כשהיה נשבע שקר היה נשבע חי פרעה. ובאמת יפלא שצדיק כמוהו ישלם רעה תחת טובה ויקלל את פרעה, ועוד במדעך מלך אל תקלל, אבל נראה שהוא אמר שיבחנו דבריהם האמת אתם ואם אין האמת אתם נשבע היותם מרגלים, וכבר הוא היה יודע שהאמת אתם, אם כן לאמת נשבע ולא בשקר ולא קלל את פרעה, וגם מה שנשבע בראשונה חי פרעה אם תצאו מזה, ר"ל שלא יצאו כלם כי אם בבוא אחיהם וכן קיים דברו שעיכב את שמעון. וטעם אסיפתו אותם במשמר עד היום השלישי ואח"כ אמר את אלהים אני ירא, מפני שגבול החלאים לפני חכמי הרפואה הוא הרביעי, אבל רפואתו יתברך ביום השלישי קודם בוא הרביעי, ולהיות הגבול יום רביעי לכך עיקר הכאב והצער הוא ביום שלישי כמו שנאמר ביום השלישי בהיותם כואבים, והיות רפואתו יתב' ביום השלישי מבואר, כמו שנאמר בהושע יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, וגם שם פירש הראב"ע שלישי הפך כל נשבר כי אז יכאב, ולכך אמר יוסף ביום השלישי שהוא זמן רפואת השי"ת. את האלהים אני ירח, ואמר זאת עשו וחיו כלומר כדרך ה', ולכך אסתר גזרה תענית ג' ימים וביום השלישי בקשה מאת המלך: וכבר יפלא על ענין מה שהתוודו ואמרו אבל אשמים אנחנו באחרונה, שלא ביקש לעכב רק אחד מהם שהיתה כבר הצלה פורתא, וקודם ששם את כלם במשמר לא התוודו גם באומרו דמו הנה נדרש, נדחק הרמב"ן ז"ל לומר שחשבו שכבר מת, ובחנם נדחק, שכבר יאמר דם על הצער עם היותו חי כמו שאמר דוד ועתה אל יפול דמי ארצה מנגד פני ה' על ששאול ביקש להורגו, ויתכן שמה שאמרו להתודות עתה ולא קודם לכן, בהיות הגזרה על כלם היה זה לשתי סבות, סבה א' שכיון שהיתה צרה זו גם לראובן והוא לא היתה ידו במעל לא עלה בלבם לומר שבעון יוסף היתה הצרה, ובאין ספק שראובן גדול שבאחים הוא היה המדבר והחשוב, וכאשר ראו שיוסף אמר אחיכם אחד ולא ביקש לאסור את ראובן, הנה עלה במחשבתם שזה בעון יוסף, ששמעון היה האומר לכו ונהרגהו, ומפני שראובן רצה להשיבו בזכות זה ניצול. סבה שנית שעתה שראו ששליט בארץ אמר את האלהים אני ירא, אמרו אבל אשמים אנחנו שלא היתה בנו יראת אלהים, כי זה מרחם על בתינו ואנחנו לא רחמנו על אחינו, וזה אמרו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו, כלומר זה מצרי איש נכרי ולא ראה צרת בתינו ולא התחננו אליו והוא מרחם עליהם, ואנחנו ראינו צרת נפשו והתחנן אלינו ולא שמענו

עוד יתכן שאמרם אבל אשמים אנחנו לא היה זה דרך וידוי, אבל כאשר ביקש יוסף שהם יתנו אחד מהם לאסור אותו, היה הפרש ביניהם לראות את מי מהם יתנו, כי לא היו רשאים למסור אחד מהם, שנכרים שאמרו תנו לנו אחד מכם או נהרוג כלכם, יהרגו כלם ולא ימסרו אחד מהם, ולכך אמרו איש אל אחיו דהיינו שמעון ולוי שאמרו הנה בעל החלומות ואמרו לכו ונהרגהו, הצדיקו עתה על עצמם את הדין ואמרו שראוי לאסור אחד מהם, וזה אמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת, כלו' אין ראוי שנניח בבית האסורים אחד מהאחים, רק אחד משנינו שאלינו ובגורלנו ראוי שתהיה הצרה הזאת, אחרי שנתאכזרנו עם אחינו ומסרנו אותו לעבד ראוי גם כן שהאחים ימסרו אחד משנינו למאסר, וזהו שנאמר וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאתם, שהכוונה לומר שדבר אליהם כמו שדבר להם קודם שיתנו אחד מהם, וכאשר הם לא נתנו לקח הוא מאתם שמעון, שהם לא היו רשאים לתתו, ולא לקח את לוי, שאין ספק שאחר שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, לא היה האומר לוי לשמעון כי הוא קטן ממנו אבל שמעון היה המדבר, וכ"ש לפי מה שפירשנו בפרק ל"ה שלוי השיב ונשליכנו אל אחד הבורות ולא הסכים להריגה, וטעם אומרו אל תחטאו בילד, שב אל מה שאמר ויד אל תשלחו בו והם שלחו בו יד ומשכוהו מן הבור ומכרוהו: וכבר יפלא אומרו והם לא ידעו וגו', שמה הוא תועלת הסיפור במה שלא ידעו, אבל יתכן שאחר שהיה החלוק ביניהם את מי ימסרו למאסר והיו אומרים שמעון ולוי שהם אשמים על דבר אחיהם, הוצרך להודיע היאך היה ששמע יוסף עד שהלך ובכה, וכדי לתת טעם למה דברו בקול רם, לכן אמר הכתוב והם לא ידעו, שאם היו יודעים שהשליט שומע דבריהם שעשו רעה לאחיהם, כבר אין לך עלילה אמתית הימנה, אבל חשבו שאין שם מי שמבין לשון עברי ולכך היו מדברים שמעון ולוי מה שדברו, וכן ראובן מה שהשיב להם בקול רם עד ששמע יוסף

הרמב"ן ז"ל האריך מאד לתת טעם אל שאחד מהם מצא כספו ואין צורך, כי כאשר ידוקדק הכתוב יתבאר, כי בראשונה אמר להשיב כספיהם איש אל שקו ולא אמר בפי אמתחתו כמו שאמר בשניה, והנה קרה מקרה שלאחד מהם הושם בפי אמתחתו ולכך מצא אותו, וכלם פתחו שקיהם לתת מספוא ולא מצאו שלא היה בפי אמתחתו, ואין פתיחת השק האמורה כאן פתיחת פי השק, אבל הוא פתיחת קשר השק שהיה קשור על החמור, וכאשר פתח השק מעל החמור ראה בפי השק הכסף במישוש, וזה אומרו וגם הנה באמתחתי, שאם היה פתוח לא הל"ל הנה באמתחתי, אבל היה מראה אותו להם. והעד שכן הוא מה שנאמר ויהי המה מריקים שקיהם