מעשי השם חלק א רנ

יהיה זר היאך הצילה מן המות ומה טענה היא זאת להצילה. אבל ידמה שאמרו כן דרך דרש לדעתי לא נאמר כן רק לפי שהיה דינם כמו שהוא עד היום ששורפים בני ישמעאל כל זונה שמפקרת עצמה בחותם של ברזל על מצחה, ואותם שהם מופקרות מכסות פניהם מפני החותם השרוף אשר במצחם, ולכך חשבה לזונה כאשר כסתה פניה והיא לא כסתה רק לענותנותה ובושתה מחמיה, ובהיות הקדשות חתומות אמרו אנשי המקום לא היתה בזה קדשה דאל"כ מנין ידעו שאין שם זונה והלא עושה בסתר, כמו שנאמר אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, והוא הטעם שאחר שנודע שהיא הרה ממנו, הרי לא היתה בכלל העונש להשרף במצחה שאין זו קדשה כיון שלא באה לזנות רק בשביל שלא ניתנה לשלה, וזה אומרו כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני כלומר על כן באה אלי לא לזנות, ובזה פטר אותה יהודה מדין השרפה גם אחר גמר דין: פרק לז

וירא אדוניו כי ה' אתו. פרש"י ז"ל שם שמים שגור בפיו. הרמב"ן כתב שאינו נראה, אבל וירא אדוניו כי ה' עמו כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים היא לו, וכן ראה ראינו כי היה ה' עמך. ולדעתי מה שנא' ביצחק כי היה ה' עמך הכריח את רש"י לפרש כן ופרש"י נכון, שאם היה פירושו על הצלחת מעשיו כמו ביצחק לא היה צריך לחזור ולומר וכל אשר הוא עושה ה' מצליח: כי אם הלחם אשר הוא אוכל רש"י פירש על פי האגדה היא אשתו ודבר בלשון נקיה, והראב"ע פירש כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי והרמב"ן ז"ל כתב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו, רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה עכ"ל. ולא הבנתי דבריו ז"ל כי אמרו שם ולא מצאתי בו מאומה, הכוונה לומר שלא מצא בו מרד אבל היה נאמן לפלשתים. אבל כאן נאמר לא ידע אתו ולא נאמר בו, ומה שנאמר אח"כ הן אדני לא ידע אתי מה בבית וגו' איננו גדול בבית הזה ממנו, ר"ל שאפי' אדוניו בעצמו גדול ממנו בבית

ועוד יתכן לומר בזה אחרי אשר נבאר היות כאן מן התימה שבכתוב הזה נאמר ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, ואם היה לבד להודיע שבעבור יופיו נשאה אשת אדניו אליו את עיניה, היה לו לכתוב זה באותה הפרשה בעצמה ולא היה נאות לחלק פרשה בפני עצמה ולומר אחר הדברים האלה אבל יתכן שאומרו ולא ידע אתו מאומה ר"ל שאפילו שעזב הכל בידו לא ידע אתו מאומה כי אם הלחם, שלא היה אוכל רק לחם לבדו כדי שלא לאכול מתבשילם ומגיעוליהם, ועכ"ז היה יפה תואר ויפה מראה כמו שנאמר בדניאל שהיו אוכלים הזרעונים. ולפי זה הסמוך הכתוב לומר ויהי יוסף יפה תואר וגו' והיה דבר יוסף בזה לאשת אדניו, כלומר שאדניו היה יודע שאינו נהנה כלל משלו זולתי לחם לבדו, וגם כשאמר יוסף אח"כ הן אדני לא ידע אתי מה בבית, ר"ל שכל אהבת אדניו אליו היתה לנאמנותו שלא היה חומד משלו דבר ועתה איך יחמוד את אשתו. ובמה שנאמר ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו נאמרו פירושים שונים, אבל לפי פשוטו נראה שהיה אומר יוסף שלא חשך ממנו מאומה וגם אשתו לא חשך ממנו לומר לו שלא ישכבנה, אבל במה שהיא מיוחדת לו לאשה הרי מנעה ממנו, באופן שלא אמר אדוניו למונעו משום דבר. ומאחרי שמפני נאמנותו נתן לו הקב"ה חן בעיני אדוניו היאך יחטא לאלהים

בפירוש מלת סוהר פירש הראב"ע שאומרו מקום אשר אסורי המלך אסורים הוא פירוש מלת סוהר. והרמב"ן כתב עליו שלא אמר כלום והוא פירש כי טעם אסירי המלך עבדיו ומשרתיו החוטאים לו במשפט המלוכה, כי שאר האסירים לעם ביד השופטים בבית סוהר אחר ינתנו. ולדעתי שלא היה שם רק בית סוהר אחד והיו שם כל מיני אסורים, והאות אומרו ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים. אבל אסירי המלך להיותם שרים היה להם מקום מיוחד כדי להיות שם השרים, לכך נאמר שנית ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסוהר מקום אשר יוסף אסור שם, שהודיע ששמו אותם באותו המקום שיוסף שם כי באותו המקום שאסירי המלך אסורים היו חדרים הרבה, ובהיות שהחדר הטוב שבכלם היה יוסף בו לכך הושמו שם שני השרים הללו: ובאומרו איש כפתרון חלומו חלמנו כתב הרמב"ן וטעם איש כפתרון חלומו כל אחד ואחד חלם חלום שדומה לפתרון שעתיד לבא אליו זה לשון רש"י. ויותר נכון שיאמר כי לכל אחד פתר כאשר היה אמתת חלומו כאשר עתיד לבא, כי כאשר פתר כן היה לנו, וכן איש אשר כברכתו בירך אותם כברכה הבאה אליו ע"כ לשון הרמב"ן

ובאמת יפלא לרש"י ז"ל כי מה טעם שיאמר שר המשקים לפרעה חלום חלמנו הדומה לפתרון שימעט בזה חכמת הפותר, וכוונת שר המשקים היתה להפליג חכמת יוסף בענין פתרון החלומות, ואם היה אומר שהחלום שלהם היה דומה לפתרון א"כ אולי לא יהיה כן חלום פרעה ולא ידע יוסף לפתור אותו. ור"א אמר שראה כל אחד בחלומו מה שהיה פתרון חלומו כל מה שאירע לו בעתיד, לומר שהיה חלום אמת לא בא ברוב ענין שלא יתקיים רק המקצת. ויתכן קרוב מזה