מעשי השם חלק א רמט

ומסתמא כאשר הוציאה מבית אביה נתגיירה והיתה לידת שלה בכזיב בקדושה, ולכך חיה כי עמד בקדושתו ולא הוצרך לומר כאן המקום שנולד שלה, רק הכוונה לומר שלא נולד בעדולם שהוא מקום בית אביה:

עוד יפלא מה שנאמר קודם ויחשבה לזונה וחזר ואמר כי לא ידע כי כלתו היא. אבל לדעתי שתמר לא באה לאותו מקום רק שיראה אותה יהודה ויזכור לתתה לשלה ולכך הסירה בגדי אלמנותה, כאילו אמרה שכבר מספיק מה שישבה אלמנה בית אביה והיא היתה רוצה שיכירנה, ואפילו שכסתה פניה היתה חושבת שיכירה בטביעות עין, והוא חשבה לזונה מרחוק מפני הכסוי כמנהג שהמופקרות לזנות חותמים אותם על מצחם בחותם של ברזל מלובן באש כאשר יתבאר, והנה חשב שלכך כסתה פניה שלא יראה החותם עכ"ז אמר לה הבה נא אבוא אליך, ולכך סיפר הכתוב כי עדיין לא הכירה שהיא כלתו, והיא כאשר ראתה שלא הכירה אמרה לו מה תתן לי, וכבר פרש"י ופתילך שמלתך כפי' התרגום. ולא ידעתי היאך יאמן לה לתת לה שמלתו בעד גדי עזים וגם טבעתו. אבל ידוע שכבר שמלות הישמעאלים היה להם פתילים וציצית בהם לא למצוה אבל לסימן, והתורה הוסיפה ענין התכלת ואופן עשייתו בקבלה, ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בד' כנפות כסותו כמו שעושים בדגל, שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהיה להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן בקשה אותו וכן החותם והמטה, ועל שם שהפתיל קשור בשמלה ת"א שושיפך, והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פירושו שמלה הרי נתן לה שמלות רבות אבל ענין הפתיל כך הוא, שלפעמים נקראים כל ד' ציציות אחד כמו שנאמר ועשו להם ציצית, וזה להיות ארבעתם סימן לענין אחד, וגם בזמן ההוא קודם נתינת התורה היו נוהגים הציציות בד' כנפות כסותם אבל לא למצוה. ולכך אמרה תורה והיה לכם לציצית, כלומר עד עתה הייתם לובשים אותם להיות סגנון לבוש שלכם כן בלתי חשבון חוטים וקשרים ובלתי תכלת, אבל לדורות ילבשו אותו ויהיה לציצית, וכמו שהאדם כשירצה דבר מרעהו שיעשה לו ענין אחד וירא שמא ישכח, הנה יאמר לרעהו מה שהוא רצונו ויעשה קשר בטליתו או בסודרו כדי שיזכור מה שצוה לו כן צוה הקב"ה למאמין בו שיזכור מצותיו ושלזכירתם יעשה הציצית ויקשור בו ב' קשרים כפולים וששה חוטי לבן ואחד תכלת שיעניב על הז' ואחד תוך השבעה, וכבר פרש"י ז"ל ענין הזכירה שמנין גימטריא של ציצית תרי"ג עם הקשרים, וזה היה טוב אם היה כתוב לפניו ציצית שהיה זוכר הגימטריא, ופרש"י ז"ל כן ע"פ מדרשם ז"ל המיוסד על קבלתם האמתית. אמנם לפי הפשט יראה שמעשה הציצית עצמו הוא זכר למצות לא לבד הגימטריא בשם של הציצית, והענין כמו שאמרנו שצוה השי"ת לעשות הקשרים בציציותיו, כמי שקושר קשר בסודרו לזכור מה שציוה לו אוהבו והיותו ח' חוטים ואחד מהם תכלת וה' קשרים כפולים היה הזכרון על כל המצות באופן זה. לפי שהשי"ת נתן לישראל מצוה ראשונה המילה והמצוה שניה השבת במרה ובהר סיני חידש תרי"א, ועם היות שרבי שמלאי ז"ל דרש ואמר תורה בגמטריא תרי"א הוו והשיב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. עוד יתכן לתת טעם אל שהתורה אינה בגמטריא רק תרי"א שרצה לרמוז אל תרי"א שנתחדשו בסיני, כי שבת ומילה ניתנו קודם לכן ובשתי מצות הללו נאמר שהם שקולות:

ונשוב לעניננו שלכך היה מעשה ציצית זכר לכל המצות כי ו' חוטי לבן והשביעית תכלת ולפי שכל חוט כפול שבאחד עושה העניבות והאחד הוא עם הששה של לבן, לכך הוא זכר לשביעי דהיינו השבת, והשמיני של תכלת המעניב השבעה הוא זכר למילה לשמיני וזה טעם על היות מצות המילה בשמיני שלא באה רק אחרי הידיעה שהקב"ה ברא הכל בשבעה ימים, ולכך אחר שעברו על הנולד הז' ימים שעל כל פנים עבר עליו שבת אחד ביום השמיני נמול לקבל עליו מלכות השי"ת שברא עולמו בששה ימים ובשביעי שבת, שכאשר יראה האדם בציציתו ז' חוטי לבן יזכור השבת ובראותו החוט השמיני יזכור המילה, ובראותו חמשה קשרים יזכור חמשה חומשי תורה, והיותם כפולים הקשרים יזכור היות החומשים כפולים דהיינו נגלה ונסתר, באופן שהרואה מעשה הציצית יזכור ודאי כל המצות כלם, והעניבות עושים בקשר ראשון עשרה עניבות ובקשר שני ה' עניבות, ובקשר ג' ששה עניבות, וברביעי ה' עניבות, להורות על השם המיוחד, באופן שיזכור בציצית מילה ושבת וחמשה חומשי תורה ונגלה ונסתר. ושכלה שמותיו של הקב"ה:

ועל מה שנא' הוציאוה ותשרף רבו הפירושים רז"ל אמרו בתו של שם היתה. ואמת יקשה מאד שאברהם יאמר הלבן ק' שנים יולד ושבזמנו הוליד שם את תמר, והנה לפי החשבון שם היו שני חייו ת"ר שנה, ואם נולדה תמר קודם אברהם הרי א"כ צריך שתהיה תמר כשנשאת לבנו של יהודה בת ר' שנה, ואפי' שנבחר לומר ששם הולידה בשנה שמת בן ת"ר שנה, עוד יהיה זר לומר שתמר צריך שתהיה כשהיה המעשה הזה בת פ'. אבל יתכן לומר על פי דרכם שמה שארז"ל בת שם היתה ר"ל מזרעו של שם, ואמרו בת שם כי לא נודע שם אביה ולשלול שלא היתה בת חם ולא בת יפת, אמרו בת שם היתה ושם להיותו כהן היה משפטם שהאשה אשר תזנה והיא מזרעו שתשרף, אמנם יראה זר שהתורה ניתנה אלינו להוסיף קדושה עלינו והיאך יתכן שקודם מתן תורה היה לכל ישראל בענין הזנות משפט כהונה לשרפה להיותם זרעו של שם, ואחר מתן תורה לא יהיה משפט זה רק לזרע אהרן, ועוד