מעשי השם חלק א כה

לך לאות הנוסח שתקנו ז"ל בברכה זאת שקודם אמרו אלהי נשמה שנתת בי ואח"כ אמרו אתה משמרה בקרבי ואח"כ חזרו לומר להחזירה בי ולא אמרו בקרבי. ותקנוה כן כי לא יתכן לומר בקרבי רק בהיותה בחומר העכור, ולכן בנתינתה שעדיין לא היה עכירות הגוף אמר בי, ובהיותה בעכירות הגוף אמר משמרה בקרבי, ואחר שיחזירנה שאין שם עכירות הגוף חזר ואמר בי, וזהו אמרו להחזירה בי, ר"ל שבהיותה בעוה"ז היתה בקרבו אבל בתחיית המתים תחזור להיות בו כבראשונה לא בקרבו, ולכן אמר המחזיר נשמות לפגרים מתים ולא אמרו המחזיר נשמות בפגרים מתים. ולא סלקנו בזה הגוף העכור מן השכר הנצחי, אבל יובן עם מה שתמצא בסוף פרק זה האמונה הנאותה לכל זה כפי המובן מדבריהם ז"ל ומאמרו של רשב"י ז"ל. ודע שעם היות שהנשמה אשר בה מעלת השגה הוא קנין מתחדש בה מן היגיעה עכ"ז זאת היתה מעלת אדם הראשון שכל מה שהיה בחקו להשיג אחר היגיעה נתן לו ה' בלתי יגיעה כלל, וכמו שארז"ל שאדם הראשון היה מגיע מראש העולם ועד סופו ושעקבו היה מכהה גלגל חמה, שכל זה רמז אל ההשגה אשר חננו ה' בלתי יגיעה, וזה אמרו ויפח באפיו, כלומר ברגע אחד נתן לו נשמת חיים שהיא ההשגה מה שאחר החטא היה ענשו שלא ישיג רק אחרי היגיעה המופלגת כמו שנא' בזעת אפיך תאכל לחם כאשר יתבאר

ונשוב לאומרנו שעם מה שהנחנו שהקב"ה ברא תחלה היסוד הדק ההוא וממנו ברא כל הנבראים. ימשך לנו תועלת זה לקרב אל ההיקש השכלי ציור השכר והעונש הנצחי בגוף ובנפש, כי עם היות שב החומר העכור אל העפר כמו שהיה עד תחיית המתים, הנה שורש הגוף וכל תמונתו ותמונת איבריו נשארים מעוטפים בנפש חיונית שהם מאותו היסוד הדק, כי החומר העכור אשר בנו הם המותרות אשר עליהם אמרו ז"ל מרבה בשר מרבה רימה, עד התחייה, שאמנם התחייה תהיה כתמונת הנערות כמו שנא' תתחדש כנשר נעוריכי, כי בזה תבין שהיטיבו לומר מרבה בשר מרבה רימה כי כולו מותרות ועיקר הגוף הוא התחלתו הראשונה שהוא אותו היסוד הדק והוא עיקר תמונתו. וז"ש דוד אך בצלם יתהלך איש, להודיע כי אין עכירות החומר עיקר, כאלו יאמר עיקר הלוכו הוא אותו הצלם והתמונה כי כל ענין עכירות הגוף הוא כלי לבד כלבוש ובזה ר"ל שעיקר הגוף הוא אותו הצלם שבו תמצא כל תכונת האדם ותמונת צורתו ואיבריו ויודע את עצמו וכל אשר קרהו כל ימי הבלו וכל מחשבותיו ועשתונותיו ויודע את אבותיו ואת בניו, באופן שלא יחסר לו רק עכירות הליחות ואותה התמונה היא המקבלת השכר והעונש תכף אחר המות: ובענין העונש הנצחי אומר לך מה שאאמינהו והוא כי על כל העבירות שבעולם נאמר לא לנצח יריב, אמנם האיש אשר לא יאמין מציאות השי"ת ושהוא ברא הכל אין ספק שעל אותם האנשים נאמר אשם לא תכבה כיון שלא הכירו את בוראם

והנה אשכילך בקצת כתובים כלם מורים בפירוש על היסוד הדק הזה אשר אמרנו היותו מתעטף על הנפש ושיתכן בו שכר נצחי מתחיל תכף אחר המות והוא שנא' בישעיה כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שהדברים מסכימים אל מה שאמרנו שהעונש הנצחי יתכן אל הרוח המעוטף. וזה היה מאמרו ית' שעם היות שעל ידי הרוח המעוטף יתכן לתת עונש נצחי שעכ"ז לא לנצח יריב כי רוח לפניו יעטוף והוא מעשה ידיו וכן הנשמות הוא עשאם, כאלו יאמר שרחמיו על כל מעשיו

ועוד אמר דוד בספר תהלים סימן ע"ז בביאור ענין עטוף הרוח אשר אמרנו שאמר דברים אשר ראיתי מבוכתם כי רבה היא והוא אמרו, אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה אחזתי שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר, חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרבות עוד. כי אמנם יובנו הכתובים האלו וכונת דוד ע"ה בהם עם מה שאמרנו באופן נאות מאד,. כי הנה אמר דוד שכאשר יזכור שיתעטף עליו רוחו שהוא אותו היסוד הדק אשר אמרנו שיתכן בו היות העונש נצחי נרעד ונתיירא מאד מעונש החטא שלא יהיה נצחי. לכן אמר בהפלגת מה שנבהל אחזתי שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר, כי האיש כאשר יתבהל מאד תתפעם רוחו ולא ידבר וביאר עוד שחשב ימים מקדם שנות עולמים, ר"ל שחשב בענין הבריאה שעשה הקב"ה שקודם ברא אותו החומר ההיולי אשר בו יתכן העונש הנצחי ואמר שנבהל מאד בזכרו זה, וזה אמרו אזכרה נגינתי בלילה. ואמר עוד בגלוי הכוונה הזאת אשר אמרנו שהיה מדבר עם לבבו מתוך בהלתו והיה מחפש רוחו אשר אמרנו שהוא הגוף מאותו היסוד הדק המכונה בשם רוח, והיה חפושו וחקירתו לומר הלעולמים יזנח כלומר היהיה העונש נצח ולא יוסיף לרצות עוד. הרי נתבאר מדבריו אלה שאחר שחקר ומצא שהרוח מתעטף על הנפש בא לו מן היראה פן יהיה העונש נצחי

ועוד אמר סי' קמ"ג בפירוש על ענין העטוף הזה בהיותו מדבר בענין העונש, ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי הושיבני במחשכים כמתי עולם, ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעלך. כי כבר התחיל להתפלל על יראתו מן העונש