מעשי השם חלק א רמב

ועל מה שאמר יעקב כלי חמס מכרתיהם. פרש"י שהוא לשון יון. ולדעתי הוא לשון ישמעאל שמכרתיהם בלשון ישמעאל ר"ל ערמותיהם באופן שכל מה שנתרעם יעקב על שמעון ולוי הוא על עשותם במרמה לשקר, וזהו אומרו ובקהלם אל תחד כבודי שזה חסרון כבוד לשקר באמונתם, וכבר שכם לא אמר לבני יעקב ששכב עמה, אבל היה אומר שהנערה נתרצתה לו ושהוא רוצה אותה, שזהו שנאמר וידבר על לב הנערה שקודם שדבר לאחיה דבר על לבה לרצותה, וכן חמור לא אמר להם רק שבנו חשק בה ושהיא נתרצתה לו, לא שאנס אותה וששכב עמה, ולכך השיבו שמעון ולוי ליעקב תשובה נכונה מספקת, ואמרו הכזונה יעשה את אחותנו, כלומר אם היו אומרים חמור ושכם האמת שעינה אותה בעל כרחה, הרי גם אנחנו או היינו לוקחים נקמתנו על פי המשפט, או באיזה אופן שאפשר, אבל הם שקרו אל אחותנו לומר שחשק בה ושנתרצתה, אם כן הרי עשו אותה כזונה בשקר ותרמית, באמרם שנתרצתה שלא ברשות אביה גם אנחנו עשינו בתרמית. ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל העיר כפי הנראה מראשית דבריהם שאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמת שמעון ולוי לבד להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים בזאת נאות לכם וכיון שחמור ושכם הסכימו והיה להם חסרון כבוד שימולו הם לבדם לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, ושמעון ולוי כאשר ראו שכל אנשי העיר נמולו ונודע להם שמה שנתרצו למול היה כדי לגזול ממונם, כמו שסיפר הכתוב שאמר להם חמור מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, שהדברים נראים שהיתה כוונתם כמו שעשו המצריים תחלתם בפה רך וסופם בפרך שכן נאמר אך נאות להם, הנה לכך הותר לשמעון ולוי להרוג את כל בני העיר ולכך סיפר הכתוב הדברים שדבר חמור אל יוצאי שער עירו, דאל"כ לא היה צורך בתורה לסיפור זה כלל אבל להורות לנו לבד שבהיתר עשו שמעון ולוי להרוג את כל בני העיר שהבא להרגך השכם להרגו, ושלכך הותר להם לבוז את ממונם גם כן

ובזה תתישב טענת הרמב"ן ז"ל שטען שאיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, שאחר שנודע להם שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכ"ש כאשר יראו שהם ירצו לקחת אחותם ועל אחת כמה אם יהרגו את שכם שבני העיר יקומו עליהם כיון שכלם דעתם שוה מסכמת לגזלם וכבר נתנו עיניהם במקניהם עד שנתרצו למול לסבת חמדתם זאת. ומה שנאמר קום עלה בית אל ושב שם, כתב הרמב"ן לא ידעתי מה הוא ושב שם ולדעתי קל להבין שהבטיחו שאינו צריך לברוח למרחקים אבל שישב שם סמוך לשכם ולא יחוש מן הערים אשר סביבותיהם ולזה אמר אח"כ ויהי חתת אלהים על הערים וגו' ולא אמר כן קודם הראות אליו אלהים

ואומרו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. יתכן כמו שפרש"י משלל של שכם, אבל הנזמים אשר באזניהם הם היו טלסמאות שהיו להם עדיין מבית לבן, דאל"כ היה מספיק אומרו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר מבלתי שיאמר שנתנו הנזמים שהיו באזניהם כיון שגם הם בכלל אלהי הנכר, וכבר נאמר שנתנו כל אלהי הנכר. אבל ודאי הם הדברים כמו שאמרנו שהנזמים היו מבית לבן ויעקב לא אמר רק שיסירו אלהי הנכר שלקחו משכם, והם נתנו גם הנזמים שבאזניהם שנשארו מבית לבן, ועוד יתבאר בפ' העגל ביאור רחב ענין הנזמים הללו: ובמה שנאמר ותמת דבורה מינקת רבקה טען הרמב"ן ז"ל למה הכניס הכתוב ענין מיתת דבורה מינקת רבקה בין בנין המזבח שבנה ומה שנראה לו האלהים, גם טען למה לא הוזכרה מיתת רבקה, גם נסתפק מהיכן באה מינקת רבקה עם יעקב, ולדעתי הדברים מבוארים, והוא שהכתוב לא הזכיר מיתת הנשים אם אין בהם סיפור ענין אחר שהוקרה בעת מיתתה, שהרי רבקה לא הוזכרה מיתתה וגם לאה ושאר האמהות שהשבטים יצאו מהם לא הוזכרה מיתתם, וחוה לא הוזכרה מיתתה, ויוכבד אמו של משה גם כן, אבל מיתת שרה הוזכרה לסבת ספור קנין המערה, ומיתת רחל הוזכרה לסבת מיתתה מחמת לידה ושלכך קרא את בנימן בן אוני, ומרים הוזכרה מיתתה מפני הבאר שנסתלק כמו שארז"ל, ומיתת דבורה המינקת הוזכרה כדי להודיע שהאלון ההוא נקרא אלון בכות ואין אנו צריכים לומר שהיתה מינקת אחרת כמ"ש הרמב"ן, כי לדעתי היא המינקת שנאמר ששולחה עם רבקה ולא באה עתה עם יעקב, אבל סיפר הכתוב שמתה בבית יצחק ושנקברה באותו מקום, והכניס ענין מיתתה פה מפני שאחר שסיפר שיעקב קרא שם המקום בית אל סיפר שהיה נקרא אלון בכות על שם מיתת דבורה וקבורתה שם, ואחר שסיפר תשלום ענין שם המקום ההוא כי עליונתו היה נקרא בית אל ותחתיתו אלון בכות, חזר לסיפור המראה שנראה אלהים ליעקב שם, וכבר בארנו מה שנאמר לך אתננה שהוא כאומרו בעבורך כמו שדרשו ז"ל ויזרח לו השמש: ובמה שנאמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, כתב רש"י איני יודע מה מלמדנו עכ"ל, ויתכן היות הכוונה כי כאשר תפרד השכינה מעל הנביא, לפעמים יראה וידמה לנביא שהשכינה נפרדת ממנו כאיש הנפרד מאת רעהו זה לימין וזה לשמאל, ולפעמים ידמה לנביא שהשכינה נפרדת, ממנו אל צד העליון במקום שהוא שם כאילו עלה מנוכח ראשו למעלה, וכאשר יהיה כן יורה על קדושת המקום ההוא שהוא שער השמים, ולכך נאמר שעלה מעליו במקום