מעשי השם חלק א רמא

ראוי לומר רק ויעקב הלך לדרכו, וענין הנסיעה אמנם לא תפול רק אחרי החנייה, וא"כ היטבנו לומר שחנה במלכות שעיר ומשם נסע סכתה ויחדיו הלכו עם עשו, וכבר עשו שאמר ללוות אותו לא היה לו ללוותו רק עד מקום ממשלתו שכן מנהג הלוויה. לכך אמר עד אבא אל אדני שעירה, ר"ל עד המקום שאתה חפץ ללווני שעשו אמנם אמר לו אלכה לנגדך, כלומר שילך בצדו ברוחב לעולם זה כנגד זה, ואם כן היה יעקב מוכרח למהר הליכתו שוה בשוה עם עשו, ולכן אמר לו שא"א לו אבל שילך לפניו והוא ילך לאחריו עד שיבא אל גבולו מחוז שעיר ומשם יפרד, ועשו אמר לו שכיון שאינו רוצה שילך כנגדו מפני המהירות, שיציג מן העם עמו ממש שילכו גם הם לאט, ויתכן שהלכו עמו, ויהיה אומרו למה זה אמצא חן כמו שאמרה רות מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה, עם היותה חפצה בחן ההוא, ולכך נאמר וישב עשו ביום ההוא לדרכו ולא הזכיר הארבע מאות איש לפי שנשארו מקצתם עם יעקב, וכבר דרשו ז"ל שכלם נשמטו, אבל לפי הפשט יתכן כן: פרק לד

רבו המפרשים במה שנאמר ויבא יעקב שלם. אמנם יתכן לפי הפשט ששלם הוא שם העיר ושכם שם האדם והיה אומרו שבא אל שלם שהיא עיר של שכם, כמו שנאמר עיר נחור והיתה אצל שכם. ואפשר עוד שעם היות שהיתה ההריגה בשכם יעקב לא הלך רק לירושלים שנקראת שלם, כמו שנאמר ויהי בשלם סוכו שמירושלים לשכם אין שם רק מהלך ו' שעות, ויתכן שבזמן ההוא היתה ירושלים של שכם או דר בה שכם, ולכך קרא העיר עיר שכם כמו עיר נחור

ואומרו ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. מפורסם מה שפירשו רש"י והרמב"ן ז"ל, ולדעתי על פי פשוטו של מקרא לא קרא שם למזבח כלל, אבל סיפר הכתוב שהתפלל ובתפלתו כשנתיירא מעשו אמר אלהי אבי אברהם, לפי שהיה ח"ל כמי שאין לו אלוה ע"כ קרא אלהי אברהם, אבל כאן שנכנס לארץ כמו שנאמר עיר שכם אשר בארץ כנען, אמר עתה אני כמי שיש לי אלוה, ולכך קרא לו אלהי ישראל, ר"ל שקרא והכריז ואמר לי אל אלהי ישראל כלומר עתה שאני בארץ יש לי אלוה, והכתוב סיפר מה שאמר יעקב שעתה יש לו אלוה, ולכן נאמר שקרא יעקב לו אל אלהי ישראל, אבל הנוסח שהיה אומר יעקב היה לי אלהי ישראל, ואם היתה כוונתו לקרא שם המזבח הל"ל ויקרא שמו כמו שנאמר ויקרא שמו ה' נסי, וכן מה שנא' בגדעון ויקרא לו ה' שלום. גם שם המזבח נקרא כן, אבל הוא אמר לי ה' שלום כלומר שהש"י הבטיחו בשלום, כמו שנאמר שם שלום לך אל תירא [ולא] תחת, והכתוב יספר מה שקרא גדעון וכתב ויקרא לו ה' שלום, אבל הנוסח שאמר גדעון היה לי ה' שלום, וזה נכון לפי פשט הכתוב, ומדרשי אגדה אשר רבו כפי קבלתם האמתית במקומם עומדים

ובאומרו דינה בת לאה, פרש"י וז"ל ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית שנאמר ותצא לאה לקראתו, עכ"ל. ולא נגרע דבר ממה שדרשו. אבל העד על כוונת המאמר שצדקו לומר כן שבלאה נאמר ותצא וביעקב נאמר יושב אהלים: ולענין מעשה הריגת שכם כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל, ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס. ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם עכ"ל. ולדעתי שחמור לבדו דבר עם כל בני יעקב לבדם, כי בני יעקב כלם נתעצבו ששמעו הענין בבואם מן השדה, כמו שנאמר כשמעם ויתעצבו, ולא הגיד יעקב להם דבר עדיין אבל שמעו הדבר מפי אחרים, וטרם שנמצאו לדבר עם אביהם מצא אותם חמור ודבר עמהם שלא בפני שכם והם לא ענוהו דבר בלתי אביהם ושכם לא דבר רק עם יעקב ושמעון ולוי ולכך נאמר ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה, כי כן נאמר שמעון ולוי אחי דינה, ולא היה שם חמור, ויעקב ובניו גם כן לא השיבו לשכם לבדו דבר כיון שלא היה אביו חמור עמו ואח"כ חשבו הערמה שמעון ולוי לבדם וענו לשכם ולחמור יחדיו בסוד הערמה ההיא, ויעקב ושאר הבנים לא ידעו דבר שכן נאמר ויענו בני יעקב, ולכך גם כן נאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי ולא אמר ויקחו שמעון ולוי, עם היות שכבר ידענו שהם בני יעקב. אבל מזה נתבאר שגם אומרו פה ויענו בני יעקב על שמעון ולוי אמר כן, ולא ידעו בדבר לא יעקב ולא שאר האחים. והעד שכן אמר להם יעקב בסודם אל תבא נפשי שהערמה היתה בסוד, ואמנם יעקב היתה כוונתו שבניו יהרגו את שכם לבד, שעל כן נאמר שהחריש עד בואם שהיה רצונו להנקם, ואפשר שאם בני עירו יהיו לעזר לו ולא ירצו לעשות משפט אז היה ראוי להלחם עמם ולהרוג כלם במלחמה, ולא חרה ליעקב ולא ארר אפם רק להיות שעשו ערמה ושקרו באמונתם שהרי אמרו להם והיינו לעם א', ועל זה נתיירא יעקב מהערים אשר סביבותם שאחרי שלא קיימו ברית עם בני שכם עוד לא יאמינו להם, וזהו אומרו הבאשתם את ריחי כי לא יפול לומר הבאשת ריח על מלחמה רק על ענין הרמאות, שאם היו עושים מלחמה בלי ערמה לא היה מתיירא ואפילו היו הורגים כל בני העיר, לפי שנעשית להם נבלה בלא משפט וגם סביבותיהם כל הערים היו מסכימים שעשו להם כהוגן: