מעשי השם חלק א רלט

ואח"כ חזר ואמר ואתה אמרת היטיב איטיב עמך, גם יש לשאל על אומרו פן יבא והכני אם על בנים הרמב"ן ז"ל כתב והכני והכה אם על בנים, ולדעתי ידמה לומר כדי ליישב ענין יראתו זאת שנתיירא יעקב, שאמנם כאשר ראה יעקב שאת לאה לקח בעל כרחו שלבן רמהו ונתנה לו, וגם ראה שיצחק אביו לא אמר לו שיקח בנות לבן או בת לבן, אבל אמר לו שיקח מבנות לבן, שהנראה מדברי יצחק שהיתה מצותו על רחל ולא על לאה, שאם היתה כוונתו על לאה לא היה אומר לו מבנות לבן, אבל היה אומר קח לך בת לבן שסתם יובן על הגדולה, כמו שנאמר גבי שאול ויתן לי את בתו ולא אמרו איזו בת, ואח"כ נתן לו מרב הגדולה לולא שנתגלגלו הדברים שלקח אותה עדריאל המחולתי, הרי שסתם בת היא הגדולה א"כ נתבאר היות כוונת יצחק על רחל לא על לאה, וזו היתה סבה שיעקב נתיירא מפני שלקיחתו לאה לא היה במצות אביו ושאינה בת זוגו באופן שלא יתקיים הזרע שלה, וכאשר בא עליו עשו התחיל להתפלל ואמר ה' האומר אלי וגו', קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כי קיום הבטחה יקרא אמת והמחנה של לאה שהיתה בלתי הבטחה היה הוא חסד, וכאשר חשב שרחל לבד היא בת זוגו ולא לאה, אמר שכל בני לאה הם חסדים שלא היתה ההבטחה עליהם. ולכן לא אמר ה' האומר אלי הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כפי מה שאמר לו במראה הראשונה, אבל אמר ה' האומר אלי שוב אל ארצך ואהיה עמך, כי לא ר"ל אותה הבטחה ראשונה, לפי שהיתה קודם לקיחתו את לאה, ואמר ההבטחה האחרונה [לפי] שהיתה אחרי שהוא לקח את לאה, וז"ש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כלומר נתת לי חסדים שלא היו בהבטחה ראשונה, ולכך אני ירא שאין לי זכיות להציל רק מה שבאה עליה ההבטחה ראשונה, ואח"כ ביאר הענין ואמר פן יבא והכני אם על בנים ולא אמר פן יהרוג את כל אשר לי, כי לא נתיירא רק על אם אחת עם בניה שהיא לאה, ולענין המלחמה זה ידוע שאינו טוב להיות האדם לא מן הראשונים ולא מן האחרונים, כי מן הראשונים הרי הוא מול פני המלחמה, כי כן נאמר באוריה שהושם מול פני המלחמה, ולהיות מהאחרונים ג"כ אינו טוב כמו שנא' ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, סוף דבר אמצעי שלם, לכן שם יעקב את לאה והאמהות ובניהם באמצע שלא היתה לו הבטחה עליהם, והוא ראשון ורחל ובניה אחרונים שהוא היה כבר מובטח מאתו יתברך, ויוסף וכן רחל שהיא בת זוגו בכלל ההבטחה שם אחרונים, ולאה והאמהות ובניהם שלא היו בכלל ההבטחה שם אותם באמצע כדי לשמרם, ואחרי שראה יעקב שעשו בא אליו כאלו הוא אח ואהוב שלח המנחה לפניו: ואומרו מן הבא בידו מנחה, פירש"י ז"ל כפשוטו ברשותו, וע"פ מדרש אגדה אבנים טובות ומרגליות, והרמב"ן ז"ל כתב ממה שהוא עשרו, ולכל הפירושים הללו לא היה צורך לומר כן, שהדברים פשוטים שלא לקח ממה שאינו ברשותו ושלא יקח אלא ממה שהוא עשרו, וידמה לדעתי שהכתוב הזה מבואר שאחר ששלח לומר לו צאן ועבד ושפחה למה לא שלח לו עבדים ושפחות אבל לכך נאמר מן הבא בידו שעבדים ושפחות לא היה בא בידו לתתם שהיו תחת כנפי השכינה ואין לו רשות לתתם לעובד ע"א

גם יפלא שהתשובה שאמר לעבד שיאמר לעשו, איננה תשובה רק לשאלתו ששאל ולמי אלה, והוא אמנם הניח שעשו ישאל שתי שאלות למי אתה ומי אלה לפניך: ועוד יש לשאל במה שנא' ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, כי היה לו לומר מעבדך יעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו. אבל נראה שיעקב נתיירא שלא יחזיק בעבד מוליך המנחה שיחשוב שגם העבד בכלל המנחה, ולכך צוה להם שאם עשו ישאל למי אתה שישיב לעבדך ליעקב, כלומר אין אני מכלל המנחה, אבל המנחה היא שלוחה לך לא אני בעצמי, ולכך ג"כ הוצרך יעקב לדקדק ולומר, אם יאמר לכם למי אתה ומי אלה לפניך שיזהרו ולא יאמרו מנחה היא שלוחה שאם כן יובן שגם העבד בכלל המנחה, אבל על שאלתו למי אתה ישיבו לעבדך ליעקב, ועל שאלתו מי אלה לפניך ישיבו מנחה היא שלוחה: ובמה שנאמר כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו, רש"י והראב"ע פירשו שהם דברי הכתוב שאין ראוי שיאמרו השלוחים לעשו ככה. ועל זה כתב הרמב"ן ז"ל ואינו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת והיא ידועה בכל שולחי מנחה, ועוד שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה והנה גם הוא אחרינו כי חשב. אכפרה פניו כי עתה לא הוסיף על הצואה ההיא, עכ"ל. והנה לפי דרכנו אשר אנחנו בו יתכן ישוב הענין היטב וכן יתיישב מה שטען הרמב"ן ז"ל באופן זה, כי כבר אמרנו שהמלאכים אמרו ליעקב שעשו בא לקראתו באהבה לכבדו, אמנם יעקב בהיותו יודע המשטמה שהיתה ביניהם וראה שזה יוצא לקראתו, בא לו מן היראה שאולי בתחבולה הוא עושה ויבוא באהבה עד תוך המחנה שלו כאח ואחר שיבא תוך המחנה יתחיל להרוג, וכבר יפלא ענין המנחה מאד שכיון שהוא חשב שעשו עדיין עומד במשטמה עמו על הבכורה ועל הברכה ורוצה להרגו, היאך יסתלק ממחשבתו מפני המנחה הלא יחשוב לרצוח וגם לירש הכל, ולמה יקח מקצת בתורת מנחה כיון שכוונתו על הנפש והרכוש, הינתן מנחה לליסטים מזויין הבא להרוג ולגזול, ולכך אמר הכתוב שכל כוונת יעקב היתה להכיר כוונתו אם רעה היא או טובה מתוך הכרת פניו, והוא שנאמר אכפרה פניו במנחה, ולכך שלח לו המנחה לפניו שאחר המנחה יראה את פניו מרחוק