מעשי השם חלק א רלד

והברכה, וע"ז השיב לו לבן כי הוא היה חושב שהוא קרובו אבל עתה מצא שהוא כעצמו כיון שהוא בעל ערמות כמוהו ואמר לו אך עצמי וגו' שבה עמדי, והנה יעקב היה יושב אוכל וחדי חדש ימים, ולבן ברמאותו אמר לו הכי אחי אתה ועבדתני חנם, כאלו היה עובד אותו שיבין יעקב שרוצה שיעבדנו ועוד יתבאר זה לפנים, גם יאות לתת טעם אל מה שאמר יעקב שבע שנים לא פחות ולא יתר, גם יתבאר אומרו כי מלאו ימי ולא הל"ל רק הבה אשתי שכבר ידע לבן שמלאו ז' שנים, וכן כאשר השיב ליעקב על מה שביקש את רחל לא אמר לו כמודה על שאלתו אבל שהוא מרוצה לתתה לו מלתת לאיש אחר, כאלו כבר השוה אותו לאיש אחר: ובמה שנאמר לא יעשה כן במקומנו יפלא ג"כ שודאי לא יעשה כן בשום מקום, ולמה אמר לבן לא יעשה כן במקומנו, ועוד יש לתמוה היאך יעקב הסכימה דעתו לקחת רחל קודם שתנשא לאה, ויש שאמרו שחשב שתוך הז' שנים שיעבד ברחל ישיא את לאה אבל הדברים על נכון הם שכאשר סיפר יעקב ללבן שלקח הבכורה מעשו בלתי היותו פטר רחם, אמר לבן כמקנטר ליעקב לא יעשה כן במקומנו כלומר במקומך עושים מן הצעיר בכור שלקחת בכורת עשו, אבל במקומנו לא ילקח הבכורה מן הגדולה לצעירה. ודוק וראה שלא אמר לתת הקטנה לפני הגדולה כפי מה שנא' קודם שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, אבל קראם צעירה ובכירה כדי לקנטר שיעקב נקרא צעיר ועשו היה בכור לכן אמר בלשון הזה, כלומר אתה הצעיר ולקחת הבכורה מאחיך ולא יעשה כן במקומנו: ומה שנאמר מלא שבוע זאת פירש רש"י ז' ימי משתה, א"כ לא היה צ"ל שכן עשה יעקב שמלא ז' ימי משתה אלא שהמתין, כי לבן היה עושה המשתה ועליו מוטל למלאת, ועוד מה צורך ללבן לומר זה וגם לומר שיעקב נתרצה וכי היה עולה בדעת שיעקב ירצה תכף ולא, ירצה להמתין ז' ימים אשר אין בהם שיעור לסרב והרמב"ן ז"ל דחה הדברים מטעם אחר ופירש שהעליל עליו לומר שקודם זמנו נתנה לו, ולדעתי נראה לומר בישוב כל הענין שנאמר בעבד עברי וכבר ידע יעקב שנותנים לבתולה י"ב חדש מעת שיתבענה, לכן אמר לעבוד ז' שנים, וכשהגיעו הו' שנים שלמים תבעה כדי שיתנה לו לסוף י"ב חדש, ולכן אמר כי מלאו ימי ולא אמר כי מלאו הימים רק ימי כלומר מלאו הימים שלי שיאות לתובעה אבל ימיה לא מלאו, ולבן הארמי תכף השיב ואמר לו מלא שבוע זאת שהיא השנה השביעית ושאח"כ יתן לו רחל בז' שנים אחרות, ולכך נאמר עוד שבע שנים אחרות שפירושו עוד מלבד השנה ההיא השביעית שלא יחשב שהשביעית עלתה לו לכאן ולכאן: ובמה שנא' ויאהב את רחל מלאה, כתב הרמב"ן והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה וכו' עד ראה אלהים את עניה. וכתב הרמב"ן כל זה ליישב שהכתוב אומר כי שנואה לאה והיאך יאמר שאהב אותה יותר מלאה. ולדעתי יהיה פירוש אומרו שאהב אותה מלאה ר"ל כי קודם שידע שהיא לאה כבר אהב אותה בלילה ההיא בחשבו שהיא רחל, ועתה שבא אל רחל אהב אותה יותר ממה שאהב את לאה כשבא עליה בחשבו שהיא רחל

ועל מאמר לאה שאמרה הפעם ילוה לי אישי, פירש"י אמהות נביאות היו וכו' עד שנטלתי חלקי בבנים,, ולפי פשוטן של דברים כבר יפלא מלבד זה על אומרה עתה הפעם וביהודה לא אמרה עתה. לכן אפשר שאמרה לאה שמאחר שילדה ג' בנים בתלתא הוה חזקה שבניה זכרים ומעתה יתחבר עמה יותר באהבה. אמנם על דרך חכמי הקבלה היו כל דבריה ברוח הקדש שנתנבאה על יציאת מצרים שנא' בה ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי, הרי ראובן ושמעון לשון ראיה ושמיעה וכאשר צץ מטה לוי שע"י זרעו נושעו ממצרים וניתנה תורה והיה לנו לאלהים, לכן אמרה ילוה לי אישי, שע"י שבט לוי ילוה הקב"ה אל כנסת ישראל, ולכך אין לך שבט שקרא יעקב לו שם חוץ מלוי שבו נאמר קרא שמו לוי, כי אחרי שילוה השי"ת לכנסת ישראל באמצעות שבט לוי יאות שהוא יהיה מכפר בעדם וע"כ נקרא לוי, ומה שנאמר בבנימן שיעקב קראו כן, הטעם אחרי שקראו אמו בן אוני הוא החליף אותו השם כדי שלא להצטער שבכל פעם שיקראהו יזכיר שאמו מתה בלדתה שעל שם כן קראו בן אוני ולכך החליפו, אמנם לוי כאשר ראה יעקב ברוח הקדש שמשבטו של לוי יהיה הרועה הנאמן סרסור בין בניו ובין המקום כמו שנא' אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' לכך קרא אותו יעקב בעצמו לוי, וגם היא ראתה זה ברוח הקודש ולכך אמרה ילוה אישי אלי על שילוה הקב"ה לכנסת ישראל על ידו, ועל דרך זה אמר הנביא שישראל יאמרו אשובה אל אישי הראשון, ואחר שילדה את יהודה שזכתה לג' כתרים שבשבט לוי זכתה לכתר תורה ולכתר כהונה וביהודה זכתה לכתר מלכות, הנה אז הודתה לה' זהו ע"ד חכמי הקבלה ונכון מאד

ומה שנאמר ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ארז"ל מכאן למי שאין לו בנים שהוא חשוב כמת. והרמב"ן ז"ל הרבה להשיב על זה ופירש שם באופן אחר. ולדעתי על פי פשוטי המקראות אין מקום לטענה, כי פה לא היתה שאלת רחל בנים מבטנה, שהרי לא נתן טעם הכתוב לשאלתה רק קנאתה באחותה, ואם היתה שאלתה בנים מבטנה והלא אפילו שלא היתה שם הקנאה היה ראוי שתשאל בנים, וכן שרה ורבקה מבלתי שיקנאו באחותם בקשו בנים אבל הענין יובן שרחל היתה מקנאה באחותה שהיא מגדלת בנים והיא אין לה בנים לגדל. ולכך חשבה לתת שפחתה לבעלה שגם היא תגדל בנים,