מעשי השם חלק א ריא

באומרו פתחת שקי ותאזרני שמחה וכן אמר בערב ילין בכי ולבוקר רנה, והשלים הביאור שהוא שמח בעונש וביסורין ושרצונו בעונש ולא בהסתרת פנים עם היות שלא יריע לו, וזה אומרו כי רגע באפו חיים ברצונו, כאלו יאמר את אשר יאהב ה' יוכיח, ועל כן אמר הסתרת פניך הייתי נבהל, ואמר דבר נאה ומתקבל שאין הסתרת פנים באה רק אחרי שיחשוב האדם שהטובה הבאה אליו לא ה' פעל כל זאת רק עוצם ידו, ולזה אמרתי בשלוי בל אמוט וגו' הסתרת פניך, כאלו יזמר תכף שחשבתי שלא אמוט כי בטחתי על שלוי ועוצם ידי תכף הסתרת פניך. ובענין זה יובן מה שנא' כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' לא תירא מהם, שפירושו שאם יאמר בלבבו שהם מעטים ושהוא יכול להם אז יש לו לירא מהם לפי שהקב"ה מסתיר פניו, אבל אם יאמר רבים הגוים לא תוכל להם במלחמה טבעית אז לא תירא מהם כי ה' ילחם להם

ונשוב אל אומרנו בדברי דוד ע"ה שהיתה כוונתו לומר היותו שמח ביסורין, ועל זה אמר לשבח להש"י שלא יחפוץ זבח כי אין הזבח והקרבן בא רק על השוגג, אבל שיקבל רוח נשברה והביא ראיה שרוח נשברה הוא טוב מן הקרבן שהרי בענין הקרבן צוה לבלתי הביא בעל מום כמו שנאמר עורת או שבור לפי שהוא נבזה אבל לב שבור לא יבזה. אחר כל זאת התפלל על בנין ירושלים ועל טובו על ציון כי אז יחפוץ זבחי צדק כלומר אז תביא זבחי צדק ר"ל זבחי נדבה, שלא רצה להתפלל שיביאו אשמות שא"כ היה מתפלל שיחטאו, ואחר שהתפלל שייטיב ברצונו את ציון, כלומר שישפיע עליהם טובה אמר שאז לא יהיה קרבן עולה ויורד, שכאשר לא תשיג ידו יביא סולת לבד כי כלם תהיה עליהם השפעת הטוב עד שכלם תשיג ידם ולא יביאו רק פרים או יהיו דבריו על הדרך שאמרנו שמה שנאמר לקרבן היותו לריח ניחוח איננו לשבח אבל גרעון מעלה, שזה אמר דוד כי לא תחפוץ זבח רק התשובה הבאה אחר הקרבן, אמנם כי כן דוד ע"ה היה לדעתי משבח הצדיק גמור, וזה להיותו הוא בעל תשובה. ובזה יתבאר לך המזמור ראשון שבתהלים ואומר לך הספקות שיש להתעורר במזמור ההוא

ספק א'. אומרו אשר לא הלך ועמד וישב כלם בלשון עבר: ספק ב' כי נראים דברי מותר ומה חידש בזה לא ידע היות טוב מי שיעסוק יומם ולילה בתורה ולא יעשה שום רשע ולא חבור עם הרשעים ספק ג' אומרו והיה כעץ שתול אשר פריו יתן בעתו לעתיד והל"ל כעץ מלא פירות כיון שהוא מלא מעשים טובים. ספק ד' אומרו לא כן הרשעים, שההבדל הוא רב כרחוק מזרח ממערב והוא אומרו לא כן, כאלו יש קצת הפרש לבד ביניהם: ספק ה' אומרו על כן לא יקומו רשעים במשפט כאלו הוציא תולדה מחודשת מאד

ספק ו'. אומרו דרד רשעים תאבד והל"ל ורשעים יאבדו, ומה ענין אומרו דרך רשעים תאבד

לכן נראה שכאשר ראה דוד יתרון מעלת הבעל תשובה על הצדיק גמור אמר שעם כל זה טוב להיות צדיק גמור, וזה אומרו אשרי האיש שמעולם לא חטא ולא הלך בדרך רשעים כלל וזהו חדושו, ואמר טעם לזה כי מעלת הצדיק ראויה לו כמו העץ השתול על פלגי מים שראוי שיתן פריו בעתו, אבל הרשעים שחזרו בתשובה עם היות מעלתם גדולה אינה כן כמו הצדיקים אבל היא כמוץ אשר תדפנו רוח, כי המוץ מקומו המיועד לו הוא תחת כפות רגלים למרמס אבל הרוח מרים אותו נגד הראוי ומוליכו באויר, כמו כן היא המעלה שנותנים לבעל תשובה שכדי לפתוח דלת נותנים לו המעלה ההיא, וזה אומרו על כן לא יקומו רשעים במשפט ר"ל כי על פי הדין לא יאות להם המעלה ההיא, ונתן עוד טעם לזה ואמר שאם היה ענין בעל התשובה טוב מן הצדיק הגמור א"כ למה מנע הקב"ה הדרך ההיא מן הבוחר באותה מעלה עד שאמרו שמי שיאמר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, באופן שמי שיבחר במעלת בעל תשובה לא יוכל להגיע אליה א"כ ודאי אינה משובחת שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה, וזה אומרו לראיה לדבריו כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, שהדרך שבו השיגו בעלי תשוב' אותה מעלה תאבד, כי מי שירצה ויאמר אחטא ואשוב כדי להשיגה אין מספיקין בידו: ונשוב אל הפרק שלפי זה נאמר בקרבן ריח ניחוח כלומר שיש לשפוט שישוב בתשובה כמו שנתבאר במעשה בראשית פכ"ז ע"ש. אולם עוד נשאר לנו לבאר שאמנם אנחנו הקדמנו לומר אמונת אומן שלא יתכן לומר שתתחדש לו ידיעה, ולפי השקפה ראשונה בדברינו אלה יראה ח"ו שאחר מעשה האדם נתחדשה לו ידיעה שקודם לא ידעה. והנה אומר לך שראוי לך לראות שגם אם יעלה על הדעת לומר שקודם שהאדם יעשה המעשה ההוא ידע הוא ית' שעתיד לעשותו אפילו הכי יש לטעון ג"כ שהידיעה לעתיד שיעשה אין זו ידיעה שעשה כי שתי ידיעות הנה ויראה שהידיעה שעשה מחודשת. וכבר הרמב"ם בפרק ההוא תיקן זה באומרו שאין זו ידיעה מחודשת אבל היא תוספת ידיעה שידע שעשה מה שכבר ידע שיעשה, ולדעתי לא היה צריך לזה כלל כי לדעת שעשה כבר ועדיין לא עשה הוא מן הנמנעות, שכמו שמה שנעשה כבר אתמול אינו בכלל היכולת לומר שיוכל לעשות שאותו הדבר לא יהיה עשוי מאחר שכבר נעשה, כמו כן היאך אפשר לומר שידע שעשה מה שלא נעשה, אבל ודאי שמה שאנחנו נטעון לומר שהיאך יתכן שתתחדש אליו ידיעה, נראה שאין כאן טענה כלל, שאחר שיעשה האדם המעשה ההוא לא תפול בו לשון ידיעה כי הנסתרות לה' אלהינו והוא רואה הכל וא"כ לא יפול לומר שידע את המעשה שנתחדש רק שראה אותו ואין כאן לא ידיעה ולא תוספת