מעשי השם חלק א רה

שחיבר הרמב"ם ז"ל שם כתב שמציאות ה' והאחדות ושאינו גוף זכרו להם הפילוסופים ראיות ברורות, והעיקר הרביעי שהוא חדוש העולם נחלקו בו ולא נמצאו עליו מופתים, לפיכך ראוי שנאמין בו מדרך הקבלה, וכתב שידיעת המופתים על הג' עקרים צריך הקדמות רבות וזמן ארוך ושם הביא הוא ז"ל קצת מופתים, באופן שלפי דבריו ז"ל חדוש העולם ושאר השלמיות המיוחסות אליו ית' ראוי להאמינם ואני לא כן אחשוב שהוא מהאמונה לבד רק שכלם מחוייבים אליו יתב', וכבר ידעת שהאמונה אינה ידיעה, כי לא יפול לומר אני מאמין שהגלגל סובב כיון שהוא דבר הנראה, וכן כל מה שיבא עליו מופת לא יפול לומר עליו אמונה, כי אם יאמר האומר אני מאמין שהש"י הוא נמצא לא לחכמה יחשב לו, אבל צריך שיאמר אני יודע שהש"י הוא נמצא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהוא יסוד היסודות לידע ולא אמר להאמין, גם התורה לא אמרה והאמנת בה' אלהיך אבל אמרה וידעת את ה' אלהיך. ומה שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו היה שבח טרם הגיע אליהם ידיעה ומה שנאמר ועד אנה לא יאמינו לי אין הכוונה שלא יאמינו ליכלתו אבל הכוונה לומר שלא יאמינו שארצה לעשות בעבורם כמו שנתבאר, באמרם בשנאת ה' אותנו וכן מה שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, אין הכוונה שח"ו לא האמינו ביכלתו אבל הכוונה לומר שלא האמינו שיתרצה הקב"ה להוציא מים מאותו הסלע כאשר נתבאר חלק ד' פרק כ"ח. וכן מה שנא' ובדבר הזה אינכם מאמינים ר"ל שאינם מאמינים שיהיה בעזרם, עם היות שראו כל האותות שעשה להם כמו שהשלים הכתוב שם ההולך לפניכם בדרך וגו', באופן שנתבאר היות הרצון האלהים בידיעה לא באמונה בלתי ידיעה רק מההמוניים אשר אינם משתדלים בהשגות לקוצר שכלם. וע"כ אומר לך שאחרי נתבאר במופת היותו סבה ראשונה לכל הנמצאים א"כ יתבאר ג"כ במופת שכלי שכל מה שהוא שלמות ואינו מהנמנעות הכל ימצא בו ית', שמאחרי שהמציא האדם אשר הוא בן דעת וישיג מה הוא שלמות בחקו ומה הוא חסרון, אם כן יחוייב שמי שנתן לו אותה ההשכלה והבחנה יהיו לו כל השלמיות שהיאך יתן השכלה והבחנה לאיש שיבחין מה שהוא שלמות אם לא שנמצא אותו השלמות במציאות, כי מאחר שהוא ית' חידש אותה הבחינה באדם שיכיר מה יקרא שלמות א"כ יחוייב שיהיה מציאות אל השלמות ואם אינו בו ית' הרי אינו נמצא כלל, וזה אמר דוד במלות קצרות הנוטע אזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט וגו' המלמד אדם דעת. שכאן ביאר בפירוש הענין אשר אמרנו, שמאחרי שהקב"ה מלמד לאדם דעת א"כ כל מה שישיג דעתו של אדם שהוא שלמות בחקו ודאי נמצא בו ית', והוא למדו לאדם. וכל מה שישיג בדעתו שהוא חסרון הנה מחוייב היותו ית' מסולק מן החסרון ההוא שהוא למדו היותו חסרון כי המשל בזה כשהאב ילמד את הבן מהות השלמות ודאי לא ילמדהו שלמות שאין לו מציאות, והיה אומרו המלמד אדם דעת כן להשיב לאפיקורוס, שיאמר א"כ הנוטע פה הלא יאכל, לכן אמר שלמד לאדם דעת להבחין בין מה שהוא שלמות בחקו ובין מה שהוא חסרון, הרי נתבאר לך מאד שכל מה שהוא שלמות בחקו ית' הכל נמצא בו ולא דרך אמונה אבל דרך ידיעה, וכן דרך ידיעת הנסתרות וכן העתידות והדומה לזה שאם אין מציאות אל ידיעת העתידות מי נתן לאדם דעת שיחשוב לשלמו' ידיעת העתידות, הרי לך בבירור שכל מה שאפשר לאדם לחשוב שהוא שלימות יחוייב שימצא בו ית', וידענו זה בדרך ידיעה שכלית לא בדרך אמונה בלתי ידיעה כאשר חשבו קצת, והבאתי לך בני כל זה שתצייר הענינים בכל הפירושים הללו בנפש ואם לא יגיע לך מהם ידיעה אמתית מצויירת בנפש לא תונה עצמך בשיספיקו לך הדברים לבד ועתה אומר לך מה שהיה אפשר לומר בזה כפי מה שאומר לך במלות קצרות מאד ואתה תציירם בנפשך, והוא שכאשר אמרנו שהקב"ה לא יוכל לעשות אחר כמותו ושאר הנמנעות ולא יחשב חסרון בחק יכלתו ית' לפי שאין הנמנעות מכלל היכולת כמו כן לא יחשב חסרון בידיעתו יתברך כאשר נאמר שאחרי שברא את האדם וידע שיהיה בחיריי לא תקיף ידיעתו במה שלא יצא לפועל, שאם היתה מקפת הרי ידיעתו זאת סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאתו האדם שיהיה בחיריי במוחלט. ולדעתי שכוונת הריב"ש ז"ל הוא על דרך זה בשגם לא אמר הדברים בסדור נוסח זה. האמנם כי כן עוד לא שבעה לה נפשי ציור שלם ע"פ כל הדברים הללו, אבל נראה על נכון אחרי השקפת עיון בזה וציור שכלי שלם בנפש שהמבוכה הזאת אשר נתתבטו בו אחרונים וקדמונים אחזו שער תסתלק באופן נאות וטרם כל נקדים מה שיחוייב להקדים שכבר נתבאר לכל משכיל יודע אמונת אומן שהבורא ית' הוא מסולק מן החסרונות ושלם בכל השלמיות אשר בחק האפשר, גם אין ספק שהידיעה שלמות ליודע וא"כ לא היה ראוי לנו לחסר כלל בידיעתו ית', שכבר נראה שהמחסר מידיעתו מחסר ח"ו שלמות ממנו יתברך, עוד יתבאר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ח"ג ממאמר מורה הנבוכים פ"כ וז"ל, ענין מוסכם עליו שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה עד שידע עתה מה שלא ידעהו קודם, עוד נקדים שכבר ידוע מה שראוי לכל מאמין אמונת אמת להאמין לענין השגחתו יתברך, כמו שכתב הרמב"ם במורה חלק ג' פרק ט"ז וזה לשונו ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה רצוני לומר בהשגחה האלהית הוא מה שאספר לך, ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת אבל אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת ה' וספרי