מעשי השם חלק א קצג

ישב לו פתח האהל והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר, עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ובאמרו ואדני זקן פירש"י ז"ל שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדני זקן, ולדעתי אין אנחנו צריכים את כל הלחץ זה הדחק בישוב הכתובים הללו. וכדי לבא לישובם נקדים קצת ספקות בלשון המקרא

ספק א' אומרו האף אמנם אלד כי זה האף מה בא לרבות

ספק ב' שהיה ראוי לומר האף אמנם אחר ואני זקנתי כי הפלא היה ההריון שעליו אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה שההריון היה רחוק בעיניה: ספק ג' אומרו שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, שלמה שינה זה הלשון ממה שאמר קודם לכן והיה ראוי לומר שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך: לכך יתכן שודאי שרה חשבה אותם לאנשים אורחים שכן המנהג שהאורח בהפרדו מן בעל הבית מברך אותו ומתפלל בטובתו, והנה שרה הלעיגה לדבריהם כנראה לה היות תפלתם תפלת שוא וחשבה שהם לא אמרו ברכה זאת רק מבלתי היותם יודעים שהיא זקנה שהרי לא ראו אותה כמו שנאמר הנה באהל וזה היה הצחוק שלה, שבן אדם כשיראה בזולתו שחושב דבר והוא תועה שאין הדבר כן כמו שהוא ילעיג עליו, והיה הצחוק שלה על שחשבו היותה בימי הבחרות, ועל זה אמר המלאך לאברהם למה זה הלעיגה שרה, ואברהם השיב לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי לחפש בזכותה שודאי יהיה לה בטחון בה' אשר בידו הכל שיקיים ברכתם ותפלתם, לכן אמר שצחקה אבל לא ממה שהתפללו, כי הם לא אמרו הברכה לשרה שיהיה לשרה בן אבל ברכתם היתה לאברהם שיהיה לו בן לשרה אשתו ואפשר תתקיים הברכה לאברהם בשגם היא תמות מצער לידה, את זה השיב אברהם לזכות שרה שלא צחקה ולא הלעיגה על ההריון ולא הרחיקה אותו אבל הרחיקה הלידה להיותה זקנה תשת הכח, ואז השיב המלאך את הברכה נגד שרה ולא אמר והנה בן לשרה אשתך כמו שאמר קודם שהמובן מזה היה שיהיה לו בן משרה אשתו אבל אמר ולשרה בן כלומר שהיא תלד בשלום ותגדלנו, וזה היה אומרו האף אמנם אלד כלומר שהיא מאמנת בהריון אחרי שתפלתם כן אבל מפחדת מן הלידה, כלומר הנה אהר הגם אלד, וזהו ותכחש שרה כלומר כשראתה שאברהם הודה שצחקה והשתדל בהתנצלותה וראתה שאברהם נתיירא וכמו שארז"ל משנין מפני השלום לכן הכחישה, והמלאך השיב לה לא כי צחקת, וכאשר ראתה שהאורחים לא ראו אותה עד שיכירו צחוקה מהכרת פניה וגם הצחוק היה בקרבה, הבינה היותם מלאכי עליון ושתקה. ובזה נתיישבו הספקות אשר זכרנום

ובאומרו הולך עמם לשלחם כתב רש"י כסבור שהם אורחים. וזה הפך המדרש שהביא אמר ר' חמא לבבכם אין כתוב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצה"ר שולט במלאכים, ופירש כאן כן לפי שאין המלאכים צריכים לויה. אמנם לפי דרכנו כבר אמרנו שהנביא במראה הנבואה באותה הרתת לא ירחיק הדברים הזרים, וכמו שלא הרחיק שיאכלו כך לא הרחיק שצריכים לויה, והדעת מחייב שאם לא הכיר היותם מלאכים למה וישתחו ארצה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ויתכן עוד שאין פירושו לשלחם ללוותם אבל פירושו לתת להם רשות כמו שנאמר שלחני כי עלה השחר עם היותו מלאך: פרק יז

נפלא למפרשים אומרו המכסה אני מאברהם, והרמב"ן ז"ל כתב לצבא השמים אמר כן או אל המלאכים השלוחים, ויתכן שהוא המחשבה ויש לשאול שאין מאמר המכסה אני נופל לומר כן למלאכים אם לא קדם דבור לכסות כי אז תפול ה"א התימה לומר המכסה אני ועוד כיון שהיה רצונו לגלות לו כבר היה ראוי לגלות מבלתי שיאמר המכסה אני, אבל אומרו למלאכים המכסה אני נראה שהמלאכים אמרו לכסות ולא מצאנו דבור במלאכים כלל לא לכסות ולא לגלות. ובאומרו כי ידעתיו גם כן רבו הפירושים. רש"י פירש כתרגומו וארי ידעתיניה לשון חיבה כמו מודע לאישה. גם על מה שהכניס שם פסוק ויפנו משם האנשים כתב הראב"ע להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר ה' לאברהם זעקת סדום וגו'. ומהרי"א רצה לומר שהמלאכים היו רוצים לדבר מענין סדום ונמנעו כדי שלא ישמע אברהם ושע"כ נאמר המכסה אני, ואם כן היה ראוי שאחר שנאמר המכסה אני שהמלאכים ידברו מה שהיו רוצים לדבר ולא מצינו סיפור שהמלאכים דברו דבר. ואנחנו לפי הפשט אשר יעדנו נבאר המקראות הללו, וטרם בואנו אל הביאור נתעורר על הספקות אשר בלשון הכתובים הללו אשר מהם נבא אל הביאור

ספק א' אומרו וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם, והנה סיפור ענין ההשקפה הזאת מותר שהרי נאמר אח"כ ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, וכבר היה מספיק אמרו ואברהם הולך עמם לשלחם, אם להודיע זריזותו ללויה כמו שפירש"י ואם לרשות כמו שהקדמנו בפרק שלפני זה

ספק ב' מה ענין האמירה הזאת שנאמר וה' אמר, שאחרי שנראה לו ה' א"כ בתחלת המראה היתה ראויה ההודעה מענין רצותו לעשות משפט באנשי סדום: ספק ג' אומרו המכסה אני מאברהם שהיה לו לומר אותו לאברהם אחר שגזרה כן חכמתו ומה היה צריך להודיע הכתוב עליית המחשבה לפניו: