מעשי השם חלק א קצא

מה שהיתה האכילה כשארז"ל דרך הסתלקות ואמר שנבין אותו מענין מנוח אם נזכה, ואמנם לא זכינו כי שם נאמר כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא ואם היו דברי הרמב"ן על ההסתלקות לבד גם זה לא יובן ששם נאמר אם תעלה עולה לה' תעלנה ונאמר שעלה בתוך הלהב, וכבר ידוע הוא את כל מה שנחלקו עוברי בעמק המבוכה הזאת מענין המלאכים האלו, וקצתם להיות מוסכם אצלם שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים כי החוש לא יקיף רק בעל המרחקים והמראים, הנה אמרו שאלו האנשים היו אנשים ממש, וקצת מן המפרשים אמרו שהיו מלאכי עליון, שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר ושהיה שם השגה חושיית אל דבר גשמי, וקצת מן המפרשים בחרו בהם דרך אחרת לומר שהיה פועל הדמיון במה שאין לו מציאות, ולכל אלו הדרכים ירבו הספקות, שלומר שהיו אנשים ממש ושבאו לרפאות את אברהם ולבשר את שרה, א"כ היו גדולים מאברהם בנבואה ולא מצינו בדורו של אברהם גדול ממנו ובפרט שעם היות ששרה צחקה בקרבה הם ידעו זה, ומאמר האומרים שהם מלאכים יתלבשו גוף ובשר, יאמרו כן להיות זר בעיניהם לומר שהחוש יקיף הנבדל מן החומר, הן באמת תגדל המבוכה בסברתם זאת לדעת ההתלבשות ההוא מגוף ובשר מאין בא ולאן הוא הולך. והאומרים שענין המלאכים הללו היה פעולת הדמיון, באמת לדעתי סברתם פעולה דמיונית אין לה מציאות, ועם היות שבקשו לתקן באומרם שהיא פעולת הדמיון, אבל אותם הצורות הם מוחשות לעיניהם לא כפעולת דמיון המוקדח או הנכפה, הנה דבריהם אלו נאמרים בפה ואין להם ציור בנפש, שהרי גם המוקדח מה שיאמר שהוא רואה הוא מוחש לעיניו אבל לא לזולתו ואני בעניי תמה על כל הדרכים הללו שירצו בפיהם להשוות הענינים אשר אין להם אפי' דמיון זה לזה מרחק רב ביניהם, כי היאך יביאו ראי' מהטבעיות באומרם שהחוש לא יקיף רק בעל מרחקים אל עניני הנבואה שהם בכללם למעלה מן הטבע עליונות רב, ולכן יתכן שאותו האיום והרתת הבא על הנביא בעת נבואתו ידקדק חוש הראות שלו שירא' מה שלא יראה אחר אשר לא בא עליו שפע האיום ההוא, ועם היות אמת שהחוש לא יקיף רק בעל מרחקים. הנה חוש הנביא ההוא ע"י אותו האיום והרתת המגיע אליו ישיג לראות הגשם הדק עם היותו בלתי נראה לאחרים וגם יצייר בו מרחקים, ומה שנאמר כאן באברהם שלשה אנשים היו מלאכים ובצורת מלאכים באו אליו כי גם המלאכים נקראו אישים כמו שנאמר והאיש גבריאל, ומחמת האיום והרתת שהגיע לאברהם במראה הנבואה שעליו נאמר וירא אליו ה', הנה לא הרחיק שהמלאכים יאכלו וישתו ולכן עשה להם הסעודה ההיא, וכן בלוט, ומה שטענו קצת היאך ראו אנשי סדום המלאכים הגם עליהם שרתה הנבואה, אמת אין זו טענה, שהם לא ראו אותם כלל אבל בהיות לוט חושב שיאכלו והכין להם סעודה הנה הרגישו שכניו הרעים שיש לו אורחים ובקשו להרע להם, שכבר נאמר שביתו של לוט היה בשער העיר, וזהו גם כן התועלת הנמשך מן הסיפור שלוט היה יושב בשער סדום, לומר שהם לא ראו אותם רק לוט, ולא יפלא שאם בזכות אברהם שלח הקב"ה מלאך להציל את לוט שגם יראו אליו המלאכים בזכות אברהם, והיה גם לוט ברתת ההוא והאיום ההוא, והעד הנאמן על זה מה שנאמר וישתחו אפים ארצה, כי לא יתכן היות השתחואה אפים ארצה רק מפני מורא גדול, והיאך ישתחוה לוט לאורחים אפים ארצה ומה ראה בהם, אם לא כאשר אמרנו שבא עליו האיום והרתת ההוא ולוט לא הרחיק בהיותו באיום המראה שיוכלו להרע להם והיה מבקש להצילם מידם. ואל יפלא בעיניך שאני אומר שלוט היה גם כן עליו האיום והרתת הבא על הנביא הנקרא מראה הנבואה, שכן הכתוב אומר וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה, כי על ענין האיום והרתת נאמר וירא ולא נאמר מה ראה, ומאד נשגב מני ולא אדע אם אלו האומרים הדעות אשר אמרנו שענין המלאכים היה התלבשות גוף או דמיון או אנשים ממש, ואמרו כן מפני היות ברור להם שאין החוש מקיף רק בעל מרחקים, אם כן היאך יאמינו מציאות להם שיהיו נמנים ונבדלים זה מזה מבלתי היותם בעלי מרחקים. וכאשר אמרנו הוא הנכון כי מראה הנבואה ידקדק החוש לראות מה שלא יראה זולתו והם גשם דק בעלי מרחקים. והעד מה שנאמר ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו וגו' ויפקח ה' את עיני הנער, ועוד בס"ד בח"ד במאמר מעשה תורה פרק ל"ג ארחיב הדבור בענין בלעם:

פרק טז

במה שאמר אברהם ורחצו רגליכם פירש"י על דרך האגדה, כסבור שהם ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו, אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה שנאמר ולינו ורחצו רגליכם. ואנחנו כבר אמרנו שהכיר בהם היותם מלאכים ומפני האיום והרתת לא הרחיק היותם אוכלים וכמו כן לא הרחיק היותם צריכם לרחיצת הרגלים, שידוע שדבר רפואיי הוא הרחיצה להולכים ברגליהם יחפים, והמלאכים שבאו אל לוט בערב נאמר שבאו וכאשר הפונדק לאורחים הוא ללינה מפני המטר והקרח, תכף שאמר סורו אל בית עבדכם הוצרך לומר הלינה שהוא טעם להכניסם לבית ואח"כ אמר ורחצו רגליכם. אמנם כשבאו אצל אברהם היה כחום היום שעוברי דרך אין דרכם להיותם לנים במקום ביאתם בחצי היום לכן