מעשי השם חלק א קעא

ואברכה מברכיך וזה ברך את אברהם והקב"ה ברך את אברהם בכל, הנה נתן לזה שברכו לאברהם מעשר מן הכל שברך לאברהם כמו שנאמר ואברכה מברכיך, והוא שארז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא שנברא ביו"ד א"כ החלק הוא המעשר ועל כן נאמר ויתן לו מעשר מכל. ובשאלה ששאל מלך סדום מאברהם תן לי הנפש והרכוש קח לך, בב"ר אמרו ז"ל ופ"ד דנדרים שנחשב זה חטא לאברהם שמנע הבריות מליכנס תחת כנפי השכינה. אמנם לפי פשט הכתוב יראה שלא חטא וגם לא נתן לו הנפש, והיה הענין שכששב אברהם מן המלחמה השיב כל הרכוש לסדום וזה שנאמר וישב את כל הרכוש שרצה לומר שהכל השיב לסדום אבל לא הנפש, ולכך לא אמר שהשיב הנשים והעם רק אחר שאמר שהשיב את לוט ואת רכושו שאומרו הנשים והעם שב אל נשי לוט והעם שלו, אבל הנשים והעם של סדום עיכב להכניסם תחת כנפי השכינה. והעד מה שנאמר שיצא מלך סדום לקראתו ואמר להחליף תן לי הנפש והרכוש קח לך, שכנראה שכבר הרכוש היה ביד מלך סדום שאם היה הרכוש ביד אברהם לא יתכן לומר לשון קיחה, אבל היה לומר יהיה לך. ועל זה השיב אברהם שהוא לקח בחלקו הנפש ושאינו רוצה רכוש לבד שיפרע שכירות לנערים ולאנשים שהלכו אתו ולא נתן לו הנפש

ואומרו הרמותי ידי אל ה' פרש"י ז"ל לשון שבועה, ואין אומרו אם מחוט נופל על לשון שבועה והל"ל הרמותי ידי אל ה' כי לא אקח וגו' וכתב הרמב"ן להיות הקדש וחרס לפניו, ומלת ידי תורה על ענין שבועה. אבל הנכון לדעתי שאומרו פה הרמותי הוא לשון תרומה, ואומרו ידי פירושו חלקי כמו עשר ידות לי במלך שפירושו חלקי, ויהיה א"כ אומרו הרמותי ידי שהקדיש חלקו אם יקח מכל אשר לו ובזה נתיישבו הדברים על פשוטם שאמר הרמותי חלקי אל ה' אם אקח: פרק ז

ענין מראה בין הבתרים כבר פרש"י ז"ל שאומרו אחר הוא סמוך והכוונה לומר שאחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואמר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי לכך אמר לו המקום אל תירא, עכ"ל רש"י על פי מדרשם ז"ל. אמנם אומרו אנכי מגן לך אין זה מורה שהיתה יראתו אבוד זכיות, ומה שפרש"י מגן העונש לא יאמר מגן מן העונש אלא א"כ נתחייב בו, כן לפי פירושו כבר נתחייב אברהם בעונש. אבל יתכן לדעתנו לפי הפשט שהיראה היתה לאברהם שמא אותם המלכים נתחייבו כליה לפני הקב"ה וברשעתם ניתנו בידו לא מאהבתו אותו, ושמא היה ח"ו שבט אפו של הקב"ה כמו שנאמר הוי אשור שבט אפי, ולכן נתיירא שמא הוא חייב שנתגלגלה חובה על ידו, כי אין הצדיק רוצה במיתת אויביו שבהיותם בחיים אינו ירא מהם שלבו בטוח בה', אבל אחר שימית אויביו תבא לו מן היראה כמו שאמר דוד על הירא את ה' נכון לבו בטוח בה' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו, שאז תבא לו קצת יראה שמא הוא חייב אחרי שנתגלגלה חובה על ידו. ועל היראות הללו בישר אותו הקב"ה, אם על מה שחשב שמא ניתנו בידו מפני רשעתם אמר לו שאין הדברים כן אבל שלאהבתו שהוא מגן לו והם לא יכלו לעשות לו רעה לכן נצחם והרגם אבל הקב"ה לא הרגם ולא היה לו שנאה עמהם מפני דבר אחר רק מפני ששבו את לוט שהיה בן אחיו ולכן נתחייבו לא מחמת דבר אחר. ומה שאמר לו שכרך הרבה מאד כבר נתבאר בפ' י"ד שהקב"ה רוצה בתפלתן של צדיקים וכאשר בישר אותו במראה הראשונה על רבוי הזרע אמר עתה יתפלל שיהיה הזרע משרה, והוא לא התפלל כי נתיירא פן יהיה כעובד על מנת לקבל שכר, ולכך אמר לו שכרך הרבה מאד כאומר לא תחוש אל מיעוט זכיות, ושם בפ' י"ד הארכתי ע"ש. ועוד היתה הכוונה לומר שגם מן המעשה הזה יהיה לו שכר שלא די שנתן לו אונים ועצמה הרבה להרוג את צריו אבל שגם יתן לו שכר בעבור שהרגם וכמו שארז"ל לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבדתם אלא שנוטלים שכר, ובהיות שאין אהבתו ית' מתפרסמת היותה על איש אחד רק כשיצילנו שלא יהרוג ולא יהרג כי זה הוא דרך ההגנה שהמגן לא יהרוג את האויב אבל יצילנו ויגן בעדו לבד, לזה נאמר לא הניח לאיש לעשקם, שאם היה ממית ומאבד את האומות אין האהבה מתפרסמת כמו שנאמר ברשעת הגוים וגו', אבל כשהוא מגן לישראל מתפרסמת אהבתו אלינו והיא תפארתנו. וזה היה אומר דוד במזמור שלישי בברחו מפני אבשלום ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. והן רבו המבוכות במזמור ההוא, ראשונה אומרו ה' מה רבו צרי וגו' כי דיה לצרה בשעתה והיה לו להתפלל על צרתו זאת לא על זולתה, שנית אומרו לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי כנראה שאינו ירא והוא אומר קומה ה' הושיעני כנראה שהיה ירא וצריך לישועה, שלישית אומרו כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת. ואחרי שזאת תפלה שיושיע אותו לעתיד היה ראוי שיאמר הכה אויבי לחי ושני רשעים תשבר, ועוד מה ענין השלמתו לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, אמנם היה הדבר כאשר אמרנו שאין הצדיק חפץ במיתת אויביו וכאשר ראה דוד מלחמת אבשלום נתיירא מאד ואמר אוי אם אהרוג אוי אם אהרג, ולכן היתה תפלתו זאת כן ואמר שהרבה מאד רבו צריו אבל לא נתיירא מהם כלל. ובהיות תשועת