מעשי השם חלק א קמה

לשון זכר על הבגד ולשון נקבה על השלמה ושניהם במקום אחד מן הפרשה, וכן והיתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה לשון זכר על הקול ולשון נקבה על הצעקה ושניהם במקום אחד מן הפרשה ורבים כמוהם, עכ"ל. ובאמת אין מקום לטענת הרא"ם על הרמב"ן שהדמיונות שהביא הרא"ם הם דברים שאינם בעלי חיים דהיינו הבגד והצעקה ומה שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, אבל ביונים שהם בעלי חיים ויש בהם זכר ונקבה ושיקראם בפרשה אחת פעם זכר ופעם נקבה היטיב הרמב"ן ז"ל לומר שאין בו טעם

ולמה שהיה מצפה נח בין שליחות לשליחות ז' ימים אמר מהרי"א להיות מטבע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים והיה צריך לפי זה שיתחיל השליחות מתחלת מולד הלבנה ולא ידעתי מה היה מצפה מן הלבנה. אבל לדעתי הדברים מבוארים שנח ראה שהקב"ה אמר לו ענין המבול שבעה ימים טרם בואו כמו שנאמר כי לימים עוד שבעה וגו', וכבר היה אותו צדיק מצפה שכמו שהיתה הודעת ביאת המבול ז' ימים קודם שגם בשורת הישועה תהיה ז' ימים טרם בואה, וכבר לא היה צריך לספר פתיחת החלון כי אין צורך כאן רק להודיע שליחות העורב והיה מספיק אומרו וישלח את העורב ויהיה מאיזה מקום שיהיה, אבל בא הסיפור בפתיחת החלון להודיע כי אותו צדיק היה מצפה הישועה ותולה עיניו למרום ולכך פתח החלון כמו שנאמר בדניאל וכוין פתיחין ליה, וכאשר ראה שלא בשרו השי"ת ידע שאין ישועה עד שבעה שאם היתה היה מבשרו כמו שאמר לו ביאת המבול שהודיעו ז' ימים טרם בואו כך גם כן יודיעהו טרם בא הישועה ז' ימים, וכאשר המתין ז' עוד תלה עיניו למרום ושלח, וכך כל ז' וז' שכיון שלא נתבשר בתחלת הז' ידע שאין ישועה באותם ז' ימים

ולענין היונה דרשו ז"ל שמגן עדן הביאה העלה זית, שדעתם לומר שכל האילנות נעקרו בימי המבול. והרמב"ן ז"ל טען על מאמרם זה וז"ל, ואני תמה על מאמרם מגן עדן אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ כי שם לא נכנסו מי המבול, ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים וכאשר קלו המים נפתחו. והיה אפשר לדחות תמיהת הרמב"ן ז"ל ולומר שנח לא היה ידע בהשחתתם של אילנות, וכאשר ראה עלה זית ידע שקלו המים ור"ל שידע האמת שקלו המים, בשגם האות שלו שהביאה היונה עלה זית איננו אות, שמגן עדן הביאה, עכ"ז ספרה התורה שהוא ידע האמת ושנעשה לו נס שנפתחו לה שערי גן עדן כדי שידע נח שקלו המים. ומה שכתב הרמב"ן שכאשר קלו המים נפתחו שערי גן עדן, אין זה מתיישב לפי מדרשם שאומרו נפתחו לה שערי גן עדן, נראה שלה נפתחו ולא מפני קלות מים. אמנם לפי הפשט יראה שהדברים נכונים כמו שאמרו ז"ל שהאילנות נעקרו מגן עדן ומשם הביאה היונה עלה זית ונח ידע שהביאה מגן עדן וביודעו זה אדרבה היה לו מופת גדול שקלו המים, שאלו לא ידע שלקחה מגן עדן מנין לו שמן האילן לקחה אותו עלה אפשר צף על פני המים מצאו, אמנם כאשר ידע את העלה שהוא מפירות ג"ע או מהר המשחה אז ידע ודאי שקלו, המים דאל"כ לא היתה יכולה היונה לעופף כל המרחק ההוא אם לא מצאה מנוח באמצע וזהו שנאמר ותבא אליו היונה לעת ערב, שאומרו לעת ערב יובן שבבקר שלחה ולכן אמר הכתוב שבאה בערב שמאיחור הזמן ידע שודאי מצאה מנוח, ומשהייתה ידע שקלו המים לא מן הבאתה העלה כאלו נודע אליו היות האילנות מגולים, כי זה לא היה אות על קלות המים אם לא היה יודע מאין לקחה, אבל אחר שידע שהעלה ההוא מפירות גן עדן וראה שהייתה ששהתה לבוא עד הערב נתאמת לו שהיתה מוצאת מקום לנוח על ראשי האילנות מפני שקלו המים: פרק כז

כבר אמרנו שמה שנצטווה נח לקחת מן הבהמה הטהורה שבעה פירושו טהורה להקרבה דהיינו שור או כשב או עז או תורים ובני יונה, וא"כ כאן שנאמר שלקח מהם והקריב פשוט היה לו שלכך נצטוה ברבויים, והאמנם אומרו וירח ה' את ריח הניחוח כבר אמרו ז"ל ריחו של אברהם בכבשן האש וריחו של חנניה מישאל ועזריה. וכבר כל הבא אל הכתוב הזה ועמד שאינם אלה דברים שיתכנו לאומרם מיוחסים להקב"ה. אבל יראה לבאר הכתוב הזה ויהיו דברינו אלה קרובים אל ההיקש השכלי עם היותנו נסמכים אל דבריהם אלה, עד שמתוכם יובן אומרו כאן וירח ה' את ריח הניחוח וכן בכל ענין הקרבנות שנאמר כן תובן כוונת הענין שהוא על דרך זה, שכשנאמר בקרבנות ריח ניחוח לה' לא לסיפור מעלה לקרבנות נאמר כן אבל אדרבה לסיפור גרעון מעלה אמר כן כי המביא הקרבן יחשוב שבקרבן נתכפר העון, והודיעה התורה שאין הדבר כן שהקרבן איננו רק ריח ניחוח אל מה שהוא עתיד לעשות ואם אינו מתקן מעשיו עליו נאמר מה לי רוב זבחיכם, ולכך הושאלה להש"י מלת הריח כי כאשר מן הריח הטוב הבא מרחוק יעיד על הדבר בעצמו היותו טוב כמו כן יאמר שהריח הש"י מתוך עבודתו של נח שיצאו צדיקים ממנו, וכן כל ריח ניחוח שנאמר בקרבנות שמקריבים ישראל שנאמר שיהיו לריח ניחוח לה' פירושו שהקרבן ההוא יהיה לפני הש"י כמבשר על המעשים טובים שעתיד המקריב ההוא לעשות, ונקרא ריח ניחוח לה' לפי שכל דבר נרגש אל המרגיש טרם הגיעו אליו יושאל לו בלשוננו