מעשי השם חלק א קלז

ישבו החורים וגו' כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, וכן חזר לומר על בני עמון ארץ רפאים תחשב אף היא, וכן נאמר שם רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים, וכן אמר והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתרים היוצאים וגו' כי כל הדברים הללו נראים דברי מותר אין צורך בהם כלל. האמנם על פי דרכנו הם דברים מחוייבים מאד, כי העם שכבשו להם מקום אעפ"י שהיו עובדי עבודת אלילים לא הותר לעם אחר לקחת המקום ההוא מידם רק בדרך גזל כיון שברשות כבשו כמו שנאמר וכבשוה אבל המינים שלא היו מאמינים בחדוש העולם ולא היו מאמינים היות אדון אחד שברא הכל הרי מי שהוא אדון לא נתן להם רשות שיכבשו הארץ ושלא כדין כבשוה, לכן ראוי לכל מי שמאמין היות אדון לעולם שיגרשם. ולנתינת טעם אל מה שניתן לבני לוט ולבני עשו עם היותם עובדי ע"א, אמר הכתוב שקודם להם היו המינים באותם המקומות. וכבר יפלא גם כן שמאחר שלא היה רצונו יתב' שישראל יקחו דבר מיד עמון ומואב היאך יתכן לומר עמון ומואב טהרו בסיחון, ובפרט שבמאמר ד' מחבורנו זה פ"ט אמרנו שראוי שיקרא מלחמת סיחון עם מואב מלחמת ה' תראנו משם, והיאך יצדק במשפט האלהי שלא יניח לישראל לקחת מיד מואב ויעשה שסיחון יקח את ארצו ואח"כ שיקח אותה ישראל. אבל היה הענין שאחר שהנכרים ביניהם דינא דמלכותא דינא וכל מלך שיוכל לכבוש מלכות או עיר מיד מלך אחר הרי זה משובח כמו שכתבנו בפ"א מחבורנו זה, אם כן בדין זכה סיחון במה שלקח מיד מואב ואם כן הותר לישראל לקחתו מידו של סיחון שהיה אמורי מאותם המינים, אבל אברהם במה שלקח מיד ד' מלכים הרפאים והזוזים והאימים כמו שכתבנו מאמר שני הנקרא מעשה אבות פ"ו תראנו משם שאמרנו שאברהם זכה בהם להיותם מינים בלתי מאמינים בחדוש העולם, כי מה שכבשו הפילוסופים, אחרי שאומנתם היא שאין אדון משגיח בארץ ומפניהם אין קיום לעולם הרי הותר לכל אדם לגרשם ולישב תחתם, והטעם שבשגם תהיה אומה עובדי ע"א אחרי היות להם יראה מן הע"א ההיא הנה לא תמלא הארץ חמס. ולכך נתן טעם הכתוב למה נתן למואב ולעמון מה שאינו שלהם וגם הם עובדי ע"א, לפי שלפניהם היו יושבים שם הפילוסופים שהיו מכחישים חדוש העולם, ושלכך ניתנה לבני לוט ולעשו ולכפתורים שכיון שגרשו המינים ההם זכו באותו המקום במשפט האלהי. ולדעתי זהו שאמר שלמה אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, שאמר כן על הצדוקים שנקראו גם כן בשם רפאים שרצה לומר בהדיא שהתועה באמונות הוא מכלל הצדוקים ועליהם אמר ישעיה רפאים בל יקומו לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו, שהוא על שאבד הפילוסופים ההם ועקר אותם מן העולם, ועם היות שאמרנו שהענקים והנפילים והאימים והרפאים הם הפילוסופים, לא יסור מפני זה היותם גבורים וגבוהי הקומה גם כן כי אחרי היותם חכמים נפלאים בטבעיות היו יודעים בהנהגתם ובהנהגת בניהם שיהיו גבורים וגבוהי הקומה כמותם: פרק כד

נחלקו המפרשים באומרו אלה תולדות נח, שיש שפירשוהו קורותיו כטעם מה ילד יום, והרמב"ן פירש שהוא כפשוטו על הבנים, ואומרו שנית ויולד נח שלשה בנים היה לומר שלא היה בכל אבותיו שיוליד בנים ולא בנות, וזה טעם שלשה בנים כי יזכיר מספרם לומר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו וניצולו בזכותו וכל זה נדחקו לומר כן לפי שנראה להם זר מה שהפסיק באומרו איש צדיק תמים, וגם רש"י פירש ליישב זה ואמר הואיל והזכירו ספר בשבחו. אמנם טרם נאמר טעם אל ההפסק שהפסיק נבאר מלת תמים, כי יתכן לדעתי שאומרו אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו היה זה טעם לדבריו שאמר ונח מצא חן בעיני ה' כי יראה חן חנם בלתי סבה מחייבת, ואח"כ אמר היותו צדיק ותמים כי היא סבה מחייבת ההצלה, לכך אמר שהיה צדיק אבל היה תמים בדורותיו כלומר שלא היה מוכיחם, ומצד היותו צדיק היה ראוי להיותו ניצול, ומצד שלא היה מוכיח היה ראוי להיותו נתפס בעון הדור, לכן נאמר שמצא חן ולא נתפס, והעד שלא היה מוכיח דורו מה שארז"ל עשה לך תבת, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כדי שיראוהו אנשי דור המבול עסוק בה ק"ך שנה ושואלים מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם הרי לך שאם לא היו שואלים אותו לא היה אומר להם דבר, ולזה כשאמר לו טעם להצלתו שנאמר אותך ראיתי צדיק לא אמר תמים, לפי שהיותו צדיק הוא טעם להנצל, אבל היותו תמים ר"ל תם בלתי מוכיח את דורו היה אדרבה ראוי לעונש כמו שאמרנו וכבר נדחקו ז"ל ליישב זה ודרשו מכאן שאומרים שבחו של אדם שלא בפניו וקצתו בפניו, ולפי הפשט מה שאמרנו הוא הנכון. ומה שהזכיר כאן תולדות הבנים אחר שהפסיק באומרו שהיה איש צדיק עם היות שכבר סופר לידתם בפ' בראשית, הכוונה לומר לנו שקודם שנולדו לעולם היה צדיק, שאם היה מקדים ענין התולדות לאמרו היותו צדיק היה נחשב שאחר תולדת הבנים נהיה צדיק, אבל אמר שהיה צדיק קודם שהוליד לומר שגם בניו היו ראוים להצלה שהיו מלומדים מאביהם, ובפ' בראשית סופר תולדות נח בהמשך תולדות האחרים. ועוד יתכן שנח היה בן ת"ק