מעשי השם חלק א קיח

מתהלך ר"ל פעם נשמע מצד זה ופעם מצד זה, וכשמעם את הקול פחדו בציון חטאים לפי שכבר נתפקחו עיניהם בטבעיות והקול אלהי הוא חוץ מן הטבע התחילו מתבהלים. שכבר אמרנו בפרק ט"ו שמה שמנעו הש"י מלאכול עץ הדעת היה לפי שהטבעיות והמורגלות הם כסנוירים בעין המעיין באלהיות, ועל כן כאשר תשרה הנבואה על הנביא הנה גזרה החכמה האלהית שיבא עליו איום ורתת להסיר מעליו אותו הכח המבהיל בין מה שהוא טבע מורגל ובין מה שהוא חוצה לו שעי"כ הנביא לא יתבהל, לכן בא הכתוב הנה לומר שתכף שנפקחו עיניהם בטבעיות נמשכה להם יראה ובהלה מהאלהיות, ולכן נחבאו תוך עץ הגן רצה לומר תוך שאר האילנות שנטע ה' בגן. וכאשר לא נמצאו תוך הגן סמוך לאילן קרא הש"י ואמר איכה, כי עיקר הישוב שהיה האדם הוא באמצע הגן כי שם ביתו ומתוך יראתו ובהלתו השיב על מה שלא נשאל ואמר שנחבא להיותו ערום, ועל כן אמר לו ה' מי הגיד לך כי ערום אתה שנתבאר פי"ו תראנו משם, ולזה אמר לו המן העץ וגו'

ולענין הנחש כבר דרשו ז"ל שהנחש היתה כוונתו שיאכל אדם מעץ הדעת והוא ישא את חוה אמנם לפי הפשט נראה שספור הכתוב ההוא היה ברוע מזגו של הנחש שאפילו שלא היה הוא מצפה שום טובה מן המעשה הזה אפי' הכי כדי להרע היה שמח באיד, ועל כן בא ענשו כמו שנאמר שיהיה ארור מכל הבהמה ומכל החיה שכל הבהמה והחיה יאכלו עשב השדה שהוא גם כן מאכל האדם וילכו בקומה על רגליהם עד שיהיה מקום לאדם לרדפם ולהרגם אחרי היותם שותפים לו במאכל והולכים על רגליהם כמו הם, אף גם ואת האדם לא יהרוג הבהמה או החיה רק כשיהיה לתועלתו לא דרך איבה, אבל הנחש הולך על גחון ומאכלו עפר שאינו מזיק לאדם במאכלו ואין לקנאות בקומתו והוא ארסיי אינו טוב למאכלו של אדם ואפ"ה דרך איבה כשהאדם ימצא את הנחש ירצץ את מוחו, ואם כן לא יהיה אומרו על גחונך תלך שעתה קללו על הליכתו על גחון וששינה ברייתו או ששינה מאכלו כי אין זה ענין לענין המרד שעשה אבל הענין הוא כאלו אמר הקב"ה. הנה אתה הולך על גחון ומאכלך עפר ועם כל זה איבה אשית מה שאין לכל בהמה וחיה כן, ואין אנו צריכים לומר ששינה ברייתו ושקצץ רגליו כי אין הדעת נוחה לחשוב שינוי בטבע הדברים אם לא שנאמר בכתוב בפירוש, אבל יצדק כי כן היה מתחלת ברייתו וזו היא מדה נגד מדה הוא בקש לעשות רעה לאדם מבלתי שיגיע אליו תועלת הנה גם האדם ירצץ את מוחו בשגם אינו מצפה תועלת רק דרך איבה וכן הנחש נושך ומטיל ארס דרך איבה שאין לו הנאה מנשיכתו, וכן ארז"ל מסכת תענית פ"א לעתיד לבא החיות מתקבצות ובאות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך וכו':

ובמה שנאמר לאשה ואל אישך תשוקתך פירש"י ז"ל לתשמיש, והרמב"ן ז"ל כתב שאינו נכון וכתב שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה ולא תחוש לצער ההריון וכו'. אמנם לא נתבאר אלינו כפי הפירושים הללו מה ענין העונש הזה שתהיה היא נכספת אל בעלה לאותו החטא. גם לא נתבאר מה ענין אומרו והוא ימשול בך, שאם לא היה החטא נראה שלא היה מושל בה או שהיא תמשול בו. אבל יתכן לומר שהכוונה האלהית היתה שהארץ תתן פריה בלתי עבודה בחרישה וזריעה וכמו כן האשה תתן פריה בלי שום עצבון וכל צרכי האדם יהיו נעשים מאליהם, שאחרי היותו מתעסק באלהיות ומשיג שהאל ית' ברא הכל ושהכל ממנו הרי שכרו אתו שהש"י יכין לו כל צרכו בלי שום צער וכן האשה. אמנם כאשר פנה אל הגופניות בחשבו שעוצם ידו יעשה לו את החיל הזה, הסתיר הקב"ה פניו מהם ונשאר הדבר אל הטבע, שהארץ אינה נותנת פריה רק אחר העבודה, והאשה לא תתן פריה רק אחרי העצבון כשאר הב"ח. באופן שקללת האדם וקללת האשה היה ענין אחד, שהודיעם שאחרי שאכלו מאותו הפרי וחשבו שאין השי"ת אדון לבירה ושאינם מחוייבים בעשיית מצותו הרי הכחישו חדוש העולם וחשבוהו קדמון ולא האמינו שהשם יתברך צוה ונבראו ושאמר תוצא הארץ, אמר להם אם כן תוציא אתה מן הארץ וזהו שאמר לאדם בעצבון תאכלנה. וכן לאשה בעצב תלדי בנים, שהקב"ה אמר להם פרו ורבו והם האמינו שהפריה ורביה היתה דרך טבע קדמון ושאין הקב"ה עושה שיפרו, אמר אם כן בעצב תלדי בנים כשאר הב"ח. ואומרו הרבה ארבה עצבונך ר"ל שירבה עצבונה על עצבון האדם, שלאדם אין רק עצבון אחד באכילת מזון הארץ, והאשה מלבד העצבון שיש לה על המזון שמאחר היות האיש מתעסק בגופניות הנה כל תשוקתה בגופניות צריכה שיהיו עיניה תלויות אל בעלה שיאכילנה, והעד שכן מתחייב בשארה וכסותה, ואם לא היה החטא והיה כל עסק האדם באלהיות הנה היתה היא המכנת מזונו והיא המושלת ותשוקת האדם בכל מאכלו היה אליה כעיני העבד אל יד גבירתו. באופן שלאשה נהיה לה עצב באכילתה שרשות אחרים עליה כמו האדם במאכלו שבעצבון יאכלנה ועצב שני נוסף בלידה והריון, וזאת גם כן היתה קללת האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, כי האדמה כאשר אמר לה הש"י תוצא הארץ זאת היתה ברכתה שתוציא פריה מעצמה בלתי עבודה, אמנם אחר החטא שנענש האדם ואמר לו בזעת אפיך וגו' וכן בעצבון תאכלנה הרי נתקללה האדמה לסבתו שאינה נותנת פריה אם לא אחרי העבודה, והוא אומרו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. וכבר