מעשי השם חלק א קט

שלמותו אשר בחקו, גזרה חכמתו וברא הנקבה לו לעזר שאז יהיה שלם בבריאתו ואחר שגזרה חכמתו בבריאת העזר לו הביא הקב"ה לפניו הבהמה והחיה לראות מה יקרא לו, כי זה ידוע כי הדבר הבלתי שלם לא יגדר בשם. ובזה יאות מאד מה שארז"ל שהאדם היה חכם מן המלאכים שידע לקרות שמות לבהמה, וידוע שאין ספק שקריאת השמות הסכמיים לזה ארי ולזה שור לא יקרא זו חכמה, אבל רצה הקב"ה לראות אם האדם יתן שמות לבהמה וחיה הרי הכיר בחכמתו שהבהמה וחיה הגיעו כבר אל השלמות שבחקם עד שהם ראוים להיותם נקראים ונגדרים בשם, ואין אנו צריכים לומר שהביא הנקבות כי לא הוזכרו נקבות בכתוב ואפי' הכי קרא להם שמות לפי שכבר הבין האדם שאין הנקבה לבהמה לעזר השגה רק לקיום המין, וזאת היתה חכמתו העצומה כי להם קרא שמות ולעצמו לא קרא שם, לפי שהכיר בעצמו שלא השיג השלמות שבחקו והבין שלא היה אפשרות לו להשיג השלמות שבחקו בלתי עזר בגופניות, והנקבה אשר נבראה להיותה בעלת בחירה ורצון לא היתה מתקרבת אליו רק למשגל כשאר הבעלי חיים, ולפי זה לא נמצאת בגן עדן כאשר קרא שמות לבהמה וחיה, וזה אמרו ולאדם לא מצא עזר שכבר נבראת הנקבה אבל לא, היתה לו לעזר, ובהיותו מכיר היותו בלתי שלם ושאין לו בצדו עזר להשגת השלמות לא קרא לעצמו שם. וזהו שנאמר לראות מה יקרא לו, שאם האדם היה קורא לעצמו שם הרי היה חושב עצמו שגם הוא הגיע אל כל השלמות שבחקו, ולענין זה לא היה צריך עזר רק אשה לקיום המין כפי מה שנבראה שהוא בעצמו היה עוסק בגופניות. אמנם כאשר ראה הבורא ית' שהאדם קרא שמות לבהמה וחיה ולא קרא לעצמו לפי שהכיר היותו נעדר מן השלמות שבחקו, לכך נאמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ואמר לא מצא לפי שלא היתה שם בגן עם היות שנבראת כי לא היה לה דבקות עמו רק כשאר הבעלי חיים. וזה היה השייכות בעשיית העזר אל קריאת השמות, שכאשר הכיר חסרונו שלא היה לו עזר לא קרא לעצמו שם, הנה אז אמר השי"ת לא טוב היות האדם לבדו, שכבר היתה שם אשה שנבראת לקיום המין אבל רצה השי"ת שיהיה לה דבקות עמו להכין לו הגופניות ושהוא יתעסק באלהיות ובזה יותרו כל הספקות שזכרנו שזה אומרו לזאת יקרא אשה, כלומר זאת תקרא אשה שהיא דבקה עם האיש אבל הראשונה שנבראת לא תקרא רק נקבה כמו שנאמר זכר ונקבה ברא אותם, וכן גם מה שנאמר האשה אשר נתת עמדי כלומר שאותה האשה האחרת לא היתה עמו בחברתו, וכן מה שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי כאלו יאמר שאותה הנקבה היתה בריה בפני עצמה לא עצם מעצמיו. ואז כאשר נתנה לו האשה להשיג וראה שיש לו עזר כדי להשיג השלמות קרא לעצמו איש, וזה אמרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ולכך הוצרך לומר גם כן והאדם ידע את חוה אשתו כי כבר היה מספיק אמרו והאדם ידע את אשתו כמו שנאמר וידע קין את אשתו, אבל כאן הזכיר חוה לומר שקין והבל היו מחוה לא מהאשה האחרת ההיא. ובזה היתה תשובת אדם הראשון נכונה בקצת, שהיה אומרו האשה שנתת עמדי כדי להכין לי הגופניות היא נתנה לי וכיון שאתה נתת אותה עמדי להכין מזוני כל מה שנתנה לי אכלתי, ובזה יתישב גם כן מאד מה שנאמר כי שמעת לקול אשתך כי היה לו לומר כי אכלת מן העץ, אבל לא אמר כן מפני שכבר השיב על נכון בעד האכילה, אמנם השיג עליו שאכלו בעצה אחת, שהאשה אמרה לו דברי הנחש שהידיעה בטבעיות אם היתה בלתי נאותה היאך ידענה מי שבראה ופמלייתו ומפני זה אכל והעד שהיה בעצה אחת מה שנאמר ותתן גם לאשה עמה שר"ל עמה בעצה אחת, וע"כ אמר לו הקב"ה כי שמעת לקול אשתך ר"ל ששמע לעצתה

ונשוב אל הענין שאנחנו בו, שזכר ונקבה נבראו כשאר ב"ח, ואח"כ שראה שהאדם הכיר בעצמו היותו בלתי שלם עד שלא קרא לעצמו שם בנה לו אשה אחרת מן הצלע ולכך תמצא שבענין האשה ראשונה נאמר לשון בריאה כמו שנאמר זכר ונקבה בראם, אמנם לענין האשה השנית לא נאמר רק ויבן ה' לשון בנין, ועל פי דרכנו זה הותרו כל הספקות שנתעוררנו בהם. ובזה ירווח לנו מאד שלא נצטרך להניח שתאומות נולדו עם קין, כי קין היו תולדותיו מאותה הנקבה הראשונה שנבראת שהיתה הולכת בשדה כשאר ב"ח, ועל זה נאמר ויצא קין מלפני ה' וידע קין את אשתו שאמר הכתוב בזה שיצא קין מן הישוב ושם מצא את האשה וידעה ועתה דע לך שהאנשים המדבריים אשר אינם בישוב אוכלי לחם העשבים כחיות הם כולם זרע קין, וכן מאדם הראשון אותם הק"ל שנים שהיה נזוף שארז"ל שהיה מוליד לילין ושדין, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם רז"ל שנעמה היתה אשת שמרון אם אשמדאי. ובזה יאות הבנת הקללה שנתקלל קין שנתקיימה בכל זרעו במה שנאמר כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, כי כבר נדחקו המפרשים בזה שהרמב"ן ז"ל פירש לא תוסף תת כחה כבתחלה, ולפירושו זה נתקיימת הקללה גם לזרעו של שת, דאל"כ היה ראוי שלמי שהוא זרעו של קין שלא תתן הארץ כחה אבל לזרעו של שת שתתן כחה גם אומרו לו נע ונד תהיה בארץ כתב הרמב"ן ז"ל כדין רוצח, ולא מצאנו גלות רק בשוגג. ועוד אם הענין הזה אינו אלא שלא ידור במקום אחד כמ"ש רש"י ז"ל, מנין לו לקין שנתחייב בהסתרת פנים עד שאמר ומפניך אסתר ולא נאמר זה בקללה. אמנם לפי דרכנו יאות מאד כל ענין